מי ידע שהמילה "אמא", שמעוררת את האהבה הכי גדולה, יכולה לעורר אימה בו־זמנית? נדנוד נדנדה, קריאה בלילה "אמא, בואי אליי", מביאים אותי לידי דמעות. אין אמא בישראל שמצליחה לעצום עין בזמן ש־29 תינוקות וילדים נמצאים בעזה.
כל פיצוץ מפחיד, מרסק. בכל פעם שזוחלים אליי למיטה יצורים קטנים ומבקשים חיבוק, אני משתנקת. חושבת על נועם, על יהל, על ארז, אוהד, עמית, יולי, אמה, הרשימה לא נגמרת.
כבר חודש. הפנים שלהם בכל מקום ומגיעים אליי גם בחלום. מי מחבק אותם, מי מלטף אותם, מי מאכיל אותם או נותן להם מים? האם קר להם בלילה?
רשי שאל אותי מה זה חטופים. אמרתי לו שזה כמו לגנוב, שגנבו לנו אנשים מהמדינה. הוא מביט בתמונות וממשיך ושואל: אבל יש בתמונות גם ילדים, אמא, הם לא יכולים לגנוב ילדים, נכון?
ואני רוצה לשקר לו, להגיד שאי־אפשר לגנוב ילדים ושאף אחד לא עושה את זה ושאין כזה דבר בעולם. אבל אני אפילו לא מצליחה לשקר טוב. אני לא מצליחה להגיד לו שזה לא נכון. למרות שזה נכון, אסור לחטוף ילדים ואסור בשום פנים ואופן לא לעשות הכל על מנת להחזיר אותם! אין מה להוסיף, אני לא איזו פרשנית פוליטית, לא אתחיל כאן להתפלפל בסוגיית שבויי מלחמה.
אבל תינוקות וילדים אינם שבויי מלחמה! הם ילדים שנחטפו ממיטותיהם! ודינם אינו כשל גלעד שליט או אלחנן טננבאום או מישהו אחר. זה לא אותו דבר. חייל חמוש שנחטף, זה כואב, זה מחליא, אבל זה חלק מהדבר הנורא הזה שנקרא קרב. תינוקות וילדים שבחסות מחדל נוראי נכנסו אל בתיהם ונחטפו מזרועות משפחותיהם, אינם חיילים חמושים ודינם לא יכול להיות כזה.
חובתנו הישראלית, היהודית, המוסרית, האנושית — אני כבר לא יודעת מה קודם למה — היא להחזיר את התינוקות, הילדים והקטינים הביתה. וכל רגע שזה לא מדובר, וכל רגע שבו זה לא בראש סדר היום, מעוררים פלצות ובחילה בכל מובן.
מלחמה היא דבר נורא ואכזרי והמחיר שלה קשה. אבל תינוקות וילדים אינם חלק מהמחיר הזה. לא יכול להיות שהם יקבלו את אותו דין כאילו היו חיילים בשטח. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. זה האתוס, זו המנטרה של עם הספר. לא נוכל להביט לעצמנו במראה, לא נוכל לתפקד כעם, כמדינה, אם לא נמלא את חובתנו כלפי אותם ילדים.
אין מחיר פרופורציונלי, אין. מדינה שבה לגיטימי למכור דירת ארבעה חדרים בעשרה מיליון שקל ואוכל במחיר המופקע ביותר במערב, לא יכולה לדבר על "מחיר". אין "מחיר". הילדים צריכים להגיע חזרה הביתה. נקודה, סוף. אין שום תירוץ או סיבה כלשהי שבגללה כפיר, תינוק בן תשעה חודשים, יוחזק בידי חמאס. לא התמודדנו עם דבר כזה בעבר. זה לא דומה לכלום. ולכן הפעולה שלנו היא קריטית להמשך הרוח של העם שלנו. האם אנחנו עם שמשאיר ילדים חטופים אצל המרים באויבינו? כל שנה בפסח אנחנו אמורים לדמיין את עצמנו כאילו אנחנו אלו שיצאנו ממצרים. וכל אדם שיושב בקבינט צריך לדמיין את עצמו כאילו התינוקת שלו והבן שלו מוחזקים שם. אין מחיר. החזירו את כל הילדים. עכשיו.
