הסדרה הבריטית 'הגופה' היא כל מה שאפשר היה לקוות שנטפליקס תעשה באופן עקבי, לפני שהחליטה שהכמות חשובה יותר מהאיכות. מדובר בממתק בינג', אבל מהסוג שאת מרכיביו קונים בשוק אורגני: סיפור מדע בדיוני/פנטזיה מרתק, בימוי אפל, טוויסטים בשפע, פה ושם אפילו אמירה רלוונטית לימינו, וגם משחק מצוין, שזה כבר כמעט מובן מאליו בפרויקטים של שירה האס.
אי־אפשר לבקש מיוצרי סדרה יותר מאשר לשלוט במה שהם יכולים לשלוט, והם עשו הכל נכון, אבל החיים התערבו להם. יש יותר מדי זוועות אמיתיות מכדי לראות סדרה שנקראת 'הגופה', ויש בה שפע אלימות ודם ואכזריות. הנפש הרי נוהה לאסקפיזם. מצד השני, גם האסקפיזם הקלאסי לא כל כך עובד עכשיו. פתאום הקומדיות לא מצחיקות וסדרות הגילטי פלז'ר מרגישות בעיקר גילטי.
כאן באה ההפתעה שהכינה לי 'הגופה' כשבלעתי את שמונת הפרקים שלה ביומיים. מה שאמור לזעזע בה כבר לא יכול לזעזע, ומה שמראש אמור להפוך אותה לבינג' מהנה התגלה פתאום, ובכן, כאסקפיזם: למשך שמונה שעות לא גלשתי בשיניים נוקשות בטוויטר, לא בכיתי מכל שיר, לא תהיתי לגבי יכולותיו של בן אנוש להפוך למפלצת, גם אם על המסך ממש מולי היו כמה כאלה. "אסקפיזם", מתברר, הוא מונח חמקמק מאוד שיכול להגיע מכל מקום, כולל מעוד תפקיד דרמטי כבד של שירה האס.
