אורי שפירא מכפר עזה הוא מנהל מפעל "קינף ונצ'רס" (KENAF VENTURES), ששוכן בקיבוץ שרבים מתושביו נרצחו ונחטפו. שפירא, שמחבלים הגיעו עד לפתח הממ"ד בביתו וכבר כתב לאהוביו הודעות פרידה, מנסה להתאושש במלון בשפיים, שאליו התפנו תושבי כפר עזה, ובזמן שזיכרונות הביעותים שבים ושוטפים את מוחו, אין לו מושג מה קורה בשדות הקינף שהותרו מאחור.
הקינף הוא צמח בגובה של 4 מטרים, ונחשב לזה שסופח הכי הרבה פחמן דו־חמצני בטבע. חברת "קינף ונצ'רס", סטארט־אפ מבטיח בתחום הקליימטק, עושה איתו שני דברים: היא פיתחה טכניקה שבאופן טבעי סופחת מהצמחים פחמן דו־חמצני, ולאחר שהקינף נקצר, היא משתמשת בו ליצירת חומרי גלם ירוקים, שהשימוש בהם מפחית מזהמים בתעשיות הפלסטיק, הבנייה והבידוד.
אבל בימים שבהם ירוק מחובר בתודעה הקולקטיבית שלנו בעיקר לדגלי חמאס — שפירא, 26, שמגיל שנתיים גדל בכפר עזה תחת מטחי פצמ"רים וקסאמים עוד לפני שהיו אזעקות וכיפת ברזל, אומר שלראשונה יש לו בעיה להביט קדימה.
יש לך מחשבות לא לחזור לבית בכפר עזה?
"לאורך השנים היו לנו שאלות להורים כמו למה אנחנו פה או למה לא עזבנו או למה הגענו דווקא לכאן. אין בעוטף מי שלא שאל את עצמו את השאלות האלה, אבל תמיד יש סיבה למה לא לעזוב. המשפחה, החברים, המבצר שההורים שלי בנו לנו כאן — אנחנו שלושה אחים שנולדו בהפרשים קטנים, אחד מתגייס, והשני עולה לי"ב, אחד משתחרר והשלישי מתגייס — זה הבית שלנו. קשה לקום וללכת. ומעבר לזה, ברור שלא תיארנו לעצמנו שנגיע לרמה כזו של הפקרות, של תופת בסדר גודל כזה".
עד שנפל החשמל
בראש חברת קינף ונצ'רס, ששפירא הוא המנהל שלה, עומד המנכ"ל אסף עופר, שבשבת בבוקר מתחיל לחפש את המנהל שלו.
עופר: "בערך בשבע, אחרי שאני מבין את גודל המטח לכפר עזה, אני מתקשר לאורי מהבית שלי בכפר־סבא והוא מדבר איתי בשקט ומספר לי מה קורה ואני שומע באוזניים שלי את כל הרעשים והנקירות של מכשירי הפריצה לדלת ושומע צעקות ודיבורים בערבית. אחרי כמה זמן ניתקנו, בדיעבד אני מבין שהוא ניתק כדי למנן הודעות ולשמור סוללה להתכתבות עם הגרעין המשפחתי. אבל אז התחילו לזרום ההודעות גם משאר האנשים בחברה וזה היה סוריאליסטי כי מדובר על שבת בבוקר ואני בבית עם הילדים ומנסה לשדר להם עסקים כרגיל ולשחק איתם כשבטלפון אני בכאוס מוחלט. כל הזמן רצים לי בראש האנשים שמתחננים לי על החיים שלהם, רץ לי חוסר האונים שאף אחד לא בא. למה לא באים? למה לא עושים שום דבר? זה דברים שהנפש לא יודעת להתמודד איתם".
ובינתיים, שפירא חזר בגיל 26 לישון ביחד עם ההורים, בחדר שהקצה להם קיבוץ שפיים, וכאמור עוד לא יכול לחשוב על העתיד. וגם לא על המפעל שהוא מנהל ולא ידוע איך ומתי יחזור לתפקוד. "שומעים כאן בשפיים", הוא אומר, "את כל סוגי הקולות של התושבים בכפר עזה. יש את אלה שאומרים שאין סיכוי שהם יחזרו, יש מי שאומרים שאולי, תלוי מה יקרה בשטח. יש מי שאומרים שברור שנחזור ושהקהילה תנצח. אבל איך נחזור? אפילו אחד מאנשי גידולי השדה לא נשאר. אחד. אין מי שיודע בכלל איך לזרוע חיטה או כותנה. הנזק בכפר עזה ובקיבוצים האחרים זה ברמה שהציבור בכלל לא מצליח לתפוס. זה לא רק הנזק הגופני, הנפשי, התודעתי, אלא גם זה שגנבו מכל הקיבוצים ציוד חקלאי בעשרות מיליונים של דולרים ואין אף אחד שתומך בנו בזה. הנזק ההיקפי שספגו קיבוצי העוטף והמפעלים השוכנים בהם לא נתפס עדיין בכלל על ידי הציבור או על ידי הממשלה".
איפה אתה בשבת השחורה בשש וחצי בבוקר?
שפירא: "בדירה שלי, בכפר עזה, באזור הצעירים, ואני שומע יריות תוך כדי מטחי טילים מוגזמים וחושב לעצמי, אוקיי, חדרו לקיבוץ, כמה זה יכול להיות? 2־3 חוליות, אירוע שנגמר בגג 10־15 מחבלים? אבל זה ממשיך וממשיך וממשיך שעות. באיזה שהוא שלב נגמרה התחמושת של כיפת ברזל, כי הרי לא הכינו תחמושת אינסופית, ובתור קצין בהגנה אווירית עם ידע בהגנה מרחבית, הבנתי שאנחנו לבד בסיטואציה", אומר שפירא, ועוצר כדי לקחת אוויר.
בשלב מסוים, מספר שפירא, הוא יצא מהממ"ד וחזר עם סכין, וכך עם סכין ביד אחת וטלפון נייד בשנייה כדי לעדכן ולהתעדכן בקבוצה של הקיבוץ, הוא מבין את גודל הזוועה.
ואתה בקשר עם ההורים?
"כן עד הצהריים אני עדיין בקשר די רציף כי עוד היה חשמל ואינטרנט עד שבשלב מסוים נפל החשמל והקליטה התחילה להיות גרועה ואני מחליט לחסוך בהודעות ולשמור את הסוללה כדי לעדכן רק את ההורים והאחים, או חברים שצריך להרגיע".
ומה אתה שומע מההורים?
"כל עוד שמעתי מהם, הבנתי שהיו אצלם מחבלים שלוש פעמים, ירו בתוך הבית, שברו הכל, אבל לא הצליחו לפרוץ לממ"ד. וכל הזמן עוד ועוד הודעות מזעזעות של אנשי הקיבוץ שאין לי עדיין את הכוח הנפשי לעבור עליהן. אנשים שכותבים 'אבא שלי פצוע, מאבד דם', 'איפה החיילים תעזרו לנו', 'הם אצלנו, מהר תחלצו אותנו'".
ואז שפירא קולט שהמחבלים פורצים גם אליו, החלונות נשברים, יריות ברחבי הדירה הקטנה, ופחד המוות אוחז בו.
איך מרגיש פחד מוות?
"זה פחד שאי־אפשר להסביר. הרעידות בגוף, הדופק שעולה ל־300. מצד אחד אני מנסה לחשוב מה אני מחזיק קודם, סכין או גז מדמיע או את הטלפון כדי לדווח שאני מת, ומצד שני נלחם על הדלת שהם מנסים לפתוח והעברית שלהם כל כך תקינה. ניסיתי מאוד לתפקד תוך כדי ולהחזיק את הדלת חזק, הם פותחים את הנעילה ואני מחזיר אותה, הם פותחים ואני מחזיר".
הורדות ידיים עם מלאך המוות.
"ממש ככה. הרי כמו שרואים במה שרץ ברשתות, זה ידית שאתה מסובב אותה ופותח. בשלב מסוים הם עוזבים. נלחמתי חזק על החיים".
מכאן שפירא נשאר ללא תקשורת כי הסוללה בטלפון נגמרה וכל מי שקיבל ממנו את ההודעה אחרונה, לא יודע שהוא בעצם חי.
"האחים שלי שנמצאים בתל־אביב, השכנים וההורים שקיבלו ממני את ההודעה כשהמחבלים נכנסו אליי הביתה, משוכנעים למשך חמש שעות שהלכתי. שלחתי הודעות פרידה מההורים מחברים ממש קרובים. נפרדתי כדי להגיד לאנשים שאני אוהב אותם. עוד לא הסתכלתי על זה, אבל זה קיים, עוד לא מחקתי. גם השכנים הצמודים שמעו פתאום שקט עד שבסופו של דבר הפסקתי לרעוד, הצלחתי להתעשת והטענתי את הטלפון דרך הטאבלט, עד שהצלחתי לשלוח הודעה".
מה אמרו לך.
"אנחת רווחה ענקית, מלא מילות חיזוק – תילחם, תהיה חזק, לא לפתוח, אוהבים אותך".
בשעה תשע בערב, כמעט 15 שעות מאז ששפירא הסתגר בממ"ד, הגיע כוח של גולני, ששלף אותו החוצה בתחתונים. "הספקתי רק לקחת טלפון, מטען וחולצה ויצאתי. החיילים הם אלה שסימנו לי לנעול גם נעליים ושלפו אותי בתוך נגמ"ש מחוץ לקיבוץ".
3 צפייה בגלריה
השותפים והמייסדים של קינף ונצ'רס, מימין: עידו הרשקוביץ, אסף עופר, אבישי מורג וגדעון סוזן
כשאתה עדיין לא יודע מה עם ההורים שלך?
"נכון. אותם חילצו רק בסביבות ארבע בבוקר, ומאז שאבד איתם הקשר לא ידעתי מה קורה, חוץ מהדיווחים שלהם שהיו מלא מחבלים בשכונה שלהם. 150 מחבלים השתוללו בכפר עזה והם כל הזמן קפצו והתחבאו במקומות וניהלו את עצמם בצורה שלא מביישת את הצבא שלנו", אומר שפירא בכאב. "עד שהגיע כוח מסודר לנהל את המצב בקיבוץ לקח הרבה יותר מדי זמן. כיתת הכוננות בקיבוץ? פשוט לא היה להם סיכוי. ומדובר בחבר'ה תותחים שמתאמנים חזק וחברים שנלחמו בגבורה, אבל איך יש להם סיכוי מול 150 מחבלים? כמעט כל מי שהלך הכרתי אותו, יש גם לא מעט חטופים בקיבוץ מהשכונה של הדור הצעיר שגדלתי איתם כל החיים, שנה מתחת שנה מעל, והם בעזה, לכי תדעי איפה ובאיזה מצב. משפחות החטופים נלחמות, דורשות, מנסות למצות כל אפשרות, שבורים אבל גם מלאי תקווה".
אתם מדברים ביניכם, כאן בשפיים, על משך הזמן הבלתי נתפס הזה שלקח לצבא להגיב?
שפירא: "מצד אחד שואלים, כועסים עצבנים ומצד שני זה עוד לא הזמן. בסוף כולם יצטרכו לתת את הדין בלי יוצא מן הכלל, אבל כרגע אנחנו בלחימה שלא נגמרה".
קינף ונצ'רס הוקמה בשנת 2018 על ידי חבורת יזמים סדרתיים משוגעים לדבר, ביניהם, אבישי מורג, אביב שפינר, אסף עופר, עידו הרשקוביץ וגדעון סוזן. ועופר אומר שהם לא יוותרו. הם לא יוותרו גם לזכרו של סמנכ"ל כפרית, נדב גולדשטיין, שנרצח בשבת השחורה ביחד עם בתו, כאשר אשתו ושלושת ילדיהם הנוספים חטופים בעזה. כפרית, שכפר עזה הוא בעל שליטה מרכזי בה, נחשבת למובילה עולמית בתחום הפלסטיקה, והיא גם אחת מבעלי המניות בקינף ונצ'רס. כפרית מעסיקה כ־550 עובדים בשבעה מרכזים ברחבי העולם, מישראל דרך גרמניה וסין ועד ארה"ב, שוודיה וקנדה. ב־2022 רשמה החברה מחזור מכירות של יותר ממיליארד שקל.
הציונות האמיתית
קינף ונצ'רס פועלת בין היתר בתעשיית הפלסטיק ועושה שימוש בקינף כתחליף לפלסטיק מבוסס דלקים, שתוצאתו היא תרכובת ביו־פלסטיק בעלת אחוזים משמעותיים של חומר אורגני כתחליף פלסטיק. בענף הבנייה, החברה מפתחת פתרונות ירוקים בעלי טביעת רגל פחמנית שלילית, למוצרים כמו בלוקים וטיח. גם בתחום הבידוד, יש לחברה מספר פיתוחים ירוקים. במפעל שלה בכפר עזה מועסקים כשישה עובדים באופן קבוע והיא התבססה, כמובן, גם על חקלאי הקיבוץ לצורך גידול הקינף.
עופר מספר שהשאיפה שלהם כרגע היא להאיץ את תהליך היציאה אל מחוץ לישראל, שהיה אמור להתחיל ב־2024. "קיבלנו בוסט מוטיבציה של להיות או לחדול, ולא רק עסקית. הביזנס מייצג אותנו גם ברמה האישית, מייצג את קהילת כפר עזה, את יישובי העוטף ואת המדינה כולה ואם נצליח להרים את הפעילות שלנו ולא משנה אם בארץ או בחו"ל, בין אם בעזרת יוזמות פרטיות וציבוריות ובין אם הממשלה שכולנו מחזיקים תקווה שהם תתעורר — נקום מזה".
אז אתה מוציא לסמוטריץ' את הערמונים מהתופת? הוא יגיד הנה, אתם מסתדרים בלי הכספים של האוצר.
"האנשים האלה תמיד ימצאו את התירוץ לכך שהאחריות צריכה להיות עלינו ולא עליהם. הממשלה הזו היא מזכירה את שלושת הקופים — לא שמענו, לא ראינו לא ידענו. הם מזכירים לי את הבדיחה על מישהו שהולך ברחוב ושואלים אותו מה השעה והוא עונה 'אני לא יודע, אני לא מפה'", צוחק עופר בעצב. "הציפייה מהם נגמרה מזמן ולכן אנחנו מפתחים ראייה גלובלית בדגש על המחקר והפיתוח שיושב בארץ. כמו בכל החברות שאוהבים להתגאות בהן כמו מובילאיי, כמו וויקס, וזו הציונות האמיתית, שמתרחשת גם בכפר עזה. מבחינתנו זה כל הסיפור ונחזיר את זה בין אם ממשלת ישראל תתמוך בנו או לא. מדינת ישראל לא תקום או תיפול בגלל מי שיושב כרגע ומחמם את 120 הכיסאות בכנסת. היא הייתה לפניהם ותמשיך להתקיים גם הרבה אחריהם ואחרינו".
דברים קשים.
"את יודעת איך נמדדים מנהיגים? לא רק על ידי המיליטנטיות והכוח שלהם אלא על ידי הרגישות לעם הסובל. אבל במקום שהמנהיגים שלנו עכשיו יבלעו את האגו וידברו בגובה העיניים, אנחנו ממשיכים לשמוע נאומים שנקראים ממסך ונכתבים על ידי לוביסטים ולוחשי אוזן. לא בדיוק מעניין אותם האינטרסים שלנו, אנשי העוטף והמפעלים והציבור, כמעט ארבעה שבועות אחרי תחילת האירוע ואנחנו עדיין בכאוס אני עדיין לא יודע מתי אוכל לרדת למפעל ולראות מה קורה ולבדוק האם בכלל עוד יש לי ייבול בשדות לעבוד איתו".
גם לעידו הרשקוביץ, סמנכ"ל התפעול של קינף ונצ'רס, יש הרבה יותר שאלות מתשובות: "לא סתם הקמנו את המפעל הזה בכפר עזה, גם לי כמו לחלק גדול מהשותפים במפעל יש משפחה בכפר, ובקיבוצים שכנים, והפעילות שלנו מתבצעת בשיתוף עם חברת כפרית שלכפר עזה יש חלק מהבעלות עליה. זו אחת החברות הכי מובילות שיש בעולם בתחום הפלסטיקה ואנחנו פה בגלל זה, ואנחנו פה כי כאן אנחנו מגדלים את הצמח עצמו, קוצרים ומעבדים אותו מייבשים והופכים אותו לחומרי גלם בבנייה ירוקה, ובתעשיית הפלסטיק. אנחנו סטארט־אפ ונורא נוח לי להיות סטארט־אפ בקיבוץ שנותן לי לגדל מעל מאה טון של חומר גלם, ונותן גם מקום לאחסן אותו ועוזר לנו עם טרקטורים עם מנופים. גם המנהל שלנו, אורי (שפירא) הוא תושב הקיבוץ וחלק משמעותי ממנו".
מה מצב השדות?
"אנחנו לא יודעים כי אסור לנו להתקרב. יש שדה שצריך לקצור ואנחנו לא שם, אין לי מושג אם הוא קיים או נפגע מטילים או מהכניסה הקרקעית. תוסיפי גם את זה שהרבה אנשים שעבדנו איתם איבדו את היקרים להם ואת הביטחון שלהם. קחי לדוגמה את אורי, אני לא רואה אותו מתקרב כל כך מהר לעבודה שם בקיבוץ ולא יכול לבקש את זה ממנו או להאשים אותו".
אז מאיפה תביאו עובדים כשגם התאילנדים לא בשטח?
"נכון לא יהיה קל למצוא עובדים, זאת עבודת כפיים לא קלה והצעירים הישראלים כבר לא בעניין. חיפשנו ולא מצאנו עובדים, אנחנו נשמח מאוד שישראלים יבואו לעבוד אצלנו".
עופר: "את יודעת שבבארי ובכפר עזה ענף גידולי השדה נמחק? כל האנשים? מי יקים מחדש את השדות? יביאו גד"שניקים מתאילנד? עזבי את הטרקטורים שנשדדו במיליונים, אנשי האדמה שמכירים את התלמים, שיודעים באיזו חלקה הכי טוב לזרוע את החיטה, כולם נמחקו בצורה כזו או אחרת, או נרצחו או נחטפו או יצאו מתפקוד ולא ידוע אם יחזרו".
שפירא: "וגם אם יחזרו, אז באיזו צורה באיזה מצב ולאיפה?"
עופר: "והממשלה? נותנת לנו דגים ואנחנו לא צריכים חכות אפילו, אנחנו צריכים אוניות דיג. אבל הם ממשיכים לתת דגים. מה אני אעשה עם דג עכשיו?" הוא צועק. "ההירתמות האזרחית היא מדהימה, אבל היא טיפה בים. הממשלה בקושי מטפטפת מים כשאנחנו במצב שצריך לפתוח את השיברים של מכבי האש. אנחנו באסון שלא ידענו כמותו, הממשלה חייבת לפתוח את כל הכספים".
לא ליפול לספינים
"המשמעות של ה־7 באוקטובר", אומר המנכ"ל עופר, "היא שאנשים לא רק נפגעו פיזית או בנפש, אלא שקיבוצי העוטף איבדו את כל מפעל חייהם. כפר עזה ובארי וניר עוז זה אנשים ציוניים שהקימו כאן מפעל חיים, לא רק בדם ויזע, אלא גם במשאבים כלכליים. אין מי שמדבר איתנו מה קורה עם הפגיעה בעסקים של הקיבוצים לצד טבח הנוראי בגוף ובנפש. החברה שלנו היא דוגמה טובה לחברה שכל התשתית שלה וכל שווי המניות שלה ישבו על התשתית ההתיישבותית של כפר עזה. אז מה עם הפגיעה הסופנית שספגנו בתשתיות, בציוד, בכוח האדם? אבל עזבי את זה, גם לא נשארו לנו אנשי תחזוקה וחקלאים לעבוד איתם, כולם נעלמו או שלא יודעים מה קורה איתם או לא מתפקדים בגלל המצב הנפשי והגופני. הפגיעה במפעלים ששוכנים בעוטף היא בעצם בפגיעה משמעותית בכלכלת ישראל. חברות של עשרות שנים נמצאות בדרך לקריסה ואני שומע את זה בקבוצות של כל התעשייה בעוטף. האסון הזה הוא כמו הוריקן, יש את עין הסערה ואז את האדוות והנזק שלהן גרוע בכל הממדים".
ולמי אתה אומר את זה? לממשלה?
"אין למי לפנות. אני פונה לקיר הלבן, יושב מולו כל היום ומדבר איתו".
שפירא: "הממשלה בכלל לא מבינה את גודל הנזק ואת גודל הסיוע שנצטרך כדי לקום חזרה. אתם קולטים שיש קיבוצים שלמים שאין בהם את המסגר ואין את החשמלאי ואין את ההנדימן, כי הם נרצחו או נעלמו ואין כלום וזה הולך להיות ככה קדימה?"
מה תעשו?
עופר: "המזל שלנו זה שכולנו, ואני יכול להעיד על עצמי ספציפית, גדלנו על ברכיים של אנשים שהקימו את המדינה הזו. ציונים שחלקם הגיעו מהתופת וחינכו אותנו שזה או להסתכל קדימה או לוותר, ואני לא מתכוון לוותר וגם כל מי שסביבי לא מתכוון לוותר. ולכן עם כל הכאב והטראומה, נפעל כמה שניתן לתקומה של האזור. זה לא רק חיבור כלכלי, יש פה גם חיבור רגשי ואנחנו נתאמץ בשביל התקומה של האזור הזה וספציפית לגבי החברה שלנו, שהיא עם אוריינטציה גלובלית".
מה אומרים לכם הקולגות מחו"ל?
עופר: "בהתחלה כמובן הייתה הזדהות מוחלטת מכולם, ומצד שני אני כבר מרגיש מחלקם את סימני השאלה. בנוסף לכל הפיגועים יש פה גם פיגוע הסברתי כי אין גוף רציני שיושב על ההסברה. אז מהר מאוד מהודעות של הזדהות מוחלטת, התחילו לשאול אותי: 'אנחנו רואים מה שאתם עושים בעזה'".
ומה אתה עונה להם?
"אני אומר להם שהנדסת תודעה זה מקצוע מאוד מבוקש היום, שלא ייפלו לספינים ושישאבו את המידע ממקורות אמינים. אני מסביר שאין לי רצון לשוחח עם אנשים שחושבים שהם יודעים משהו על משהו כי כולם פתאום נהיו פרופסורים לענייני מלחמה".
אתם חושבים שהאסון יטשטש את ההילה סביב ההייטק הישראלי?
"שאלתי את השאלה הזו השבוע. אני חושב שזמנית וזה לא קשור רק להייטק הישראלי אלא בכלל לתפיסה שאמצעים טכנולוגיים מספיקים כדי להגן עלינו. זאת, איך להגיד בעדינות, תפיסה שמישהו צריך להתפטר בגינה".
בתור מי שמנהל חברה שעוסקת באיכות הסביבה, מה ההתייחסות שלך לאבירת האקולוגיה, גרטה טונברג, שתומכת בחמאס?
"שהיא ילדה שעדין לא מבינה את העולם ולא מבינה שעושים בה שימוש ציני. בתור ילדה יש לה את הפאשן להציל את העולם ואנחנו יודעים שהראש של ילדים עובד כמו ראש של עורך דין ולא כמו ראש של שופט. מבחינתי הדמות שלה היא עוד ספין של הנדסת תודעה, זליגה לתוך כל בליל המידע ולכן להתייחס לדברים שלה בצורה רצינית זה בדיחה".
ובכל זאת אתם עובדים בסביבה של חברות אקולוגיה, שוודאי חושבות בתבניות.
"אני לא נכנס בכלל לאג'נדות האלה. במשקפיים שלנו אנחנו חברה שיש לה פתרון שעושה טוב לעולם בהקשר של הפחתת שימוש בחומרי גלם מזהמים בתעשייה, והדבר הזה כרגע בסכנה. אז כל החברות האקולוגיות מסביב, אם האג'נדה שלהם זה לעזור לכדור, צריכות להתייצב לצד חברה כמו שלנו ולדחוף אותנו לחזור לעבוד. יש לנו תפקיד בעולם".
