חנן בן ארי הוא אחד המוזיקאים הפוריים והאהובים בישראל. אחת הסיבות לאהדה העצומה שלה הוא זוכה קשורה לזה שהוא לא מוכן שינכסו אותו לשום צד. "אל תכלאוני בשום כלוב, אל תסכמו אותי בויקיפדיה", ביקש מהמאזינים, שיכלו להעמיס עליו את כל הסטריאוטיפים. דתי, ימני, גדל בהתנחלות. ועדיין - לא עובד אצלכם. אדם חופשי עם תודעה חופשית. התכונה הזו היא גם זו שקוממה עליו חלק מהמגזר החרד"לי שהרגיש שחנן פלורליסט מדי, לא משרת מספיק איזו אג'נדה.
מאז תחילת הלחימה בן ארי מגיע לכל מקום שבו יידרש: הלוויות, חתונות, פצועים, משפחות וחיילים מכל החברה הישראלית. באחד משטחי הכינוס הוא עודד את החיילים לשוב אל גוש קטיף, להקים את חוף נובה על חופי עזה. אחד השירים הפופולריים שלו - 'אמא אם הייתי' - עוסק בתקווה הזו, לשוב אל חולות גוש קטיף.
אבל מתברר שגם לחלומות יש צנזורה והתגובה לא איחרה להגיע. פעילה חברתית קראה לבן ארי פסיכופת. בתגובה, כמה ממעריציו איחלו לה ולבתה אונס ורצח, עד שבן ארי הגיב וביקש מהם להפסיק. בעיתון 'הארץ' ביקשו למנוע ממנו להמשיך להופיע (וכך גם מהזמרת נרקיס, שמייחלת לשוב לביתה בגוש קטיף).
התפיסה שלפיה צנזורה חברתית מייצרת אמנים שהם פלקטים היא בדיוק מה שהשמאל התקומם עליו כל השנים, ובצדק. אבל כשזה מגיע מימין זה פשוט לא עובר בגרון. מובן שגם האמירות של נרקיס על חזרה לגוש קטיף וגם של בן ארי על שיבה לחופי עזה אינן פסיכופתיות, גם אם אפשר בהחלט להתווכח איתן.
השמאל הישראלי משתומם כנגד הפשטנות האינפנטילית של השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, שאין לו ניואנסים או הקשר. שבו פנייה בלשון מגדרית לא נכונה גרועה מרצח ילדים על ידי טרוריסטים. אבל הנה, יש מי שנופל לבור דומה. וכך יוצר שמקדיש את היצירה שלו למרחבים משותפים ומתונים הופך ללא פחות מפסיכופת כי הביע עמדה ימנית. וכבר אין הבדל בין האמירה שלו לעידוד טרור יהודי או טיהור אתני, כפי שכתבו גולשים.
את האש צריך להוריד בבהילות, משני הצדדים. אי־אפשר לתלות את הפחדים שלנו על כל התבטאות שלא מתאימה לנו. הבעיה היא שאנחנו רגישים לחופש הביטוי רק כשהוא מזוהה עם הצד שלנו. כשזה מגיע מהצד השני - עונת הציד בעיצומה. עכשיו כשיש אויבים שצדים אותנו, יש להוריד את החיצים ולהתעסק בדברים חשובים יותר.
