לפני 7 באוקטובר, כשלא ידעתי שאפשר להיות הרבה יותר עצובה ומודאגת וחשבתי שאני דווקא די בשיאי בתחום הזה - כי הפיכה משטרית וכי מה יהיה - קפצתי לבקר חברת ילדות שעברה להתגורר לא רחוק ממני. אני מכירה היטב את משכנה החדש, כיוון שבאותה מחלקה ממש, בבית החולים השיקומי, גם אמא שלי התגוררה כמעט חצי שנה, ומאותה סיבה בדיוק.
סטרוק, שבץ מוחי, הוא אמנם פיגוע מיידי הזורק את האדם הצידה מחייו, אבל שיפור יכולת התנועה והשיקום הנוירולוגי הם תהליכים ארוכים, ההתקדמות איטית והצעדים קטנים. מנותחת לב שניסרו לה את הצלעות ובנו את המשאבה שלה מחדש בעזרת חלקי טיטניום, תתאושש מהר יותר, עשר פעמים מהר יותר, ממאושפזת שצריכה לאלף יד פגועה לאחוז כוס ולעשות איתה את כל הדרך עד הפה. ולכן, אל מחלקות השיקום מגיעים על מנת להתגורר תקופה.
עקב זמן השהייה הארוך נוצרים קשרים בין הסגל המטפל לבין המאושפזים ובין המאושפזים לבין עצמם. כולם מכירים את כולם לא רק בשמות, אלא גם בשיגעונות. מחלקת שיקום מזכירה לינה משותפת בקיבוצים: צפיפות דביקה ואינטימיות כפויה, שדים ופחדים; אבל גם הווי וצחוקים, רכילות ושותפות גורל. שותפות שהדבק שלה הוא אחר. פחות מגזרי, פחות שבטי, פחות סטריאוטיפי. כולם שווים כשהם יושבים עם טרנינגים מסביב לשולחן ואוכלים פירה.
בכל אופן, באותו ביקור, התיידדתי עם אחד האבות שבתו מאושפזת במחלקה. שמתי לב אליו משני טעמים. אחד, כי הוא חתיך ושווה התבוללות. שתיים, כי ראיתי איך הוא בוצע חתיכה קטנה ומדויקת של לחם אחרי שהאכיל את בתו בחצי כף גבינה וחצי כף סלט, כמו מחשב איך יתלכדו הפרודוקטים בצורה מיטבית בפיה. עקבתי אחריו משום שמעודי לא ראיתי גבר שמאכיל כך, ברכות ובסבלנות, נערה נכה על כיסא גלגלים.
קשרנו שיחה. הוא סיפר לי שהוא ד"ר למשהו שקשור למשהו שקשור למערכות של ניתוח דאטה. אני לא יכולה לחזור על הגדרת עיסוקו - אני מאבדת את השמיעה כשאני שומעת את המילה דאטה - אבל הצלחתי להבין שאת השכלתו הוא רכש בארה"ב, שם נותרו ילדיו הבוגרים ואשתו הראשונה, ושהוא מתפרנס מניתוח הדאטה הזה גם כעת, כשהוא צמוד 24/7 לבכורתו מנישואיו השניים. "נוודות דיגיטלית סיעודית", הוא צחק. את שלושת הקטנים ואת אשתו הנוכחית הוא לא ראה כבר שבעה חודשים. כן, הוא מתגעגע מאוד, אבל למרבה ההתרגשות, האיחוד קרוב. עניין של ימים. הם חוזרים בשבוע הבא הביתה, לעזה.
מאז המלחמה, משהו השתבש אצלי לחלוטין. משהו נדפק. רצח תינוקות רק בשל יהדותם, הפוגרום שנשלף מתוך דפי ההיסטוריה, פני הצעירים היפים מהמסיבה - מלא כל הפיד כבודם - כמו צופפו אותי אל הכלל אליו אני שייכת, ומבעד לחרכי הפחד והעצב, הכל נצבע לפתע בצבעים של "אנחנו" ו"הם". הפכתי ל"אנחנו". כל הקיום שלי כאדם הצטמק לגודל אפון ואילו התווית המוצמדת לעורי, זו שכתוב עליה ‑ רכיבי הבד 100 אחוז יהודייה וארץ הייצור ישראל – התנפחה לממדים עצומים וקברה אותי תחתיה.
כן, טוב, גם כשדיברתי עם ריאד, שם בדוי, זכרתי היטב שאני יהודייה והוא פלסטיני החי מעבר לגדר. שאנחנו שייכים לכלל אחר. תהיתי איך קיבל את המחווה ההומניטרית הנדירה הזו להיות מטופל כאן ‑ מזל? קשרים? ‑ אבל המחשבות הללו לא הפכו אותו ללאום או ל"זרע עמלק". הוא היה אדם. אדם שמצא חן בעיניי.
עכשיו, מה הבאסה? הבאסה היא שאני לא סובלת, קשה לי להסביר כמה אני לא סובלת, להיות "אנחנו". "אנחנו" מגעילים אותי מאוד. יש לי ביקורת על "אנחנו" מפה ועד מיאמי. מה לעזאזל זרקו אותי עכשיו לתוך דבוקה צפופה ושואתית כזו? מה זה הסיוט הזה? מי רוצה להיות "אנחנו"?
אבל עובדה. "אנחנו" זה מה שקרה לי. מחופרת בדאגה לשורדים, לחטופים, למשפחות החטופים, ליתומים, להורים השכולים, לחיילים, לחקלאים, ל־150 אלף המהגרים ששניים מהם קוששתי כמעט בכוח אל ביתי, אני כבר לא זוכרת מי אני בנפרד מ"אנחנו".
לא, זאת לא התפכחות. אל תגידו לי התפכחות. אני לא מסכימה להיות שותפה לברטר הזה, במסגרתו הימין מוכן להודות שהשלטון מושחת ושביבי גמור, והשמאל מוכן להודות שהוא מבין "עם מי יש לו עסק", להכות על חטא ההתנתקות או איזה חטא אחר, להתגזען בכיף ואז להתחתן ויחד ננצח. כי כוחנו באחדותנו וכי עם ישראל חי. לא.
העובדה שעניי עירי קודמים, שלא נותר בי כרגע מקום לרגש נוסף, היא לא סימן להתפכחות מסוג החזרה בתשובה. היא דווקא סימן לערעור. לפחד. לתכף־אני־משתינה־במכנסיים כשאני מסתכלת צפונה לכיוון חיזבאללה או כשאני מבינה את מידת האנטישמיות של השמאל הפרוגרסיבי בעולם. כן התפכחתי בנוגע לסיכוי שלנו לחיות כאן בשלום כשמולנו חמאס־נאצים, אבל לעולם לא אסכים להתפכח בנוגע לאדם.
האמת היא שאם אני לא אחזור להרגיש אותו, את האדם הפרטי, את כאבו ואת מצוקותיו, אני לא אצליח לחזור לעצמי אי פעם. אני רוצה, אני דורשת, לחזור ולבכות מול תמונות של ילדים קבורים מתחת להריסות. אני מתגעגעת להתחרפן מהעובדה שרופא ערבי מסור פוטר מעבודתו, שחקלאי פלסטיני נורה בשדה. הידלדלות הרגש שלי כרגע, כפי שאני תופסת אותה, היא מובנת אבל לא מוצדקת. אם אני רוצה להתפכח, זה ממנה.
השבוע, באחד הערבים, ביקרתי שוב במחלקה. סביב שולחן האוכל ישבה חברתי וישבו כל החבר'ה. מעליהם הייתה דלוקה הטלוויזיה. אחות עברה וחילקה תרופות. מבלי להעתיק את העיניים מהמסך ומתמונות עזה המופגזת, הם הושיטו לעברה יד. לפתע ראיתי ביניהם גם את ריאד ואת בתו הנכה. מבטו היה נעוץ בצלחת. ניגשתי להגיד לו שלום. אמרתי לו שאני שמחה לראות אותו פה. שאיזה מזל, איזה מזל. הוא הודה לי בפנים אפורים וסיפר שהם כבר היו ארוזים כשהתחילה המלחמה ושהיו אמורים לצאת יום אחרי. ומה עם המשפחה? לפני עשרה ימים נותק הקשר. הוא לא יודע כלום, לא יודע אם אשתו והילדים חיים או מתים, אף אחד ממי שכן הצליח לתפוס לא יודע להגיד לו. ושלומך? אמרתי לו שכנראה יותר טוב משלומו. ואז עצרתי רגע. ואז המשכתי. סיפרתי לו שיש לי שני ילדים קרביים בדרום, ושאני לא יודעת אם הבן כבר נכנס או לא. שאני מפחדת שהוא לא יגיד לי ומפחדת שהוא כן יגיד לי. ואז הסתכלנו האחד על השני ונדמה לי שקצת הוקל לשנינו. שיחה זוועה, טירוף מוחלט, על מה ההקלה? אולי כי לפחות, לרגע אחד, ראינו מולנו אדם ולא אויב. ×
אל תגידו לי "התפכחות". אני לא מסכימה להיות שותפה לברטר הזה, במסגרתו הימין מוכן להודות שהשלטון מושחת ושביבי גמור, והשמאל מוכן להודות שהוא מבין "עם מי יש לו עסק"
