בפרק האיחוד של 'חברים', שצולם לפני כשלוש שנים, דיברה ליסה קודרו, ששיחקה בסדרה את פיבי, על כך שמתקיים קשר מיוחד בין ששת השחקנים, כי השישה חוו עשור מיוחד, שאף אחד חוץ מהם לא חווה מנקודת התצפית שלהם. "ודאי שאנחנו בקשר", אמרה קודרו. "לא כל יום, אולי, אבל יש בינינו קשר שבכל פעם שמישהו שולח הודעה או מתקשר, האחרים יענו. הם יהיו שם".
לרגע קיבלו הצופות והצופים את מה שהיו מייחלים לו, כלומר את התחושה שהמציאות מתאימה לבדיון, שהשישה אכן חברים כפי שדמויותיהם היו בסדרת המצבים הקומית. אבל מת'יו פרי קטע את התחושה הנחמדה ואת האווירה החברית. "אני לא שומע מאף אחד", אמר ומשך בכתפיו. היות שפרי מזוהה כל כך עם דמותו של צ'נדלר, האמירה גררה צחוק בקרב חמשת השחקנים והמנחה. זה היה צחוק של דאגה ושל מבוכה, אבל גם של הערכה.
התזמון הקומי של פרי הוא אחד מכישרונותיו, אבל גם השימוש בכנות ובמעטה של סרקזם כדי לומר דברים קשים שמעוררים חיוך. דמותו של צ'נדלר הייתה כזו — בן להורים גרושים שכיסה על חוסר הביטחון שלו באמצעות הומור. דמותו של פרי אפלה הרבה יותר, ועל אף אינספור אזכורים בתקשורת בשלושת העשורים האחרונים, הספר שפירסם פרי מפרי עטו לאחרונה, 'חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא', מבקש לשפוך אור על האדם שמאחורי הדמות הטלוויזיונית האיקונית.
פרי אינו סופר, הוא היה אחד משחקני הטלוויזיה המצליחים ביותר בכל הזמנים. זו לא ספרות, אבל זהו ספר זיכרונות משכנע בכנותו, שנכתב תוך מחשבה מתמדת על מי שיקרא אותו, עד כדי כך שלעיתים הוא נקרא ממש כמכתב לקוראים ולקוראות, כולל פניות ישירות בנוסח "קורא יקר", כשפרי רוצה לגרום לנו לחשוב שהבנו יחד איתו את המכניזם האישיותי שסיחרר את חייו בין הישגיות ומצליחנוּת ובין בדידות והרס עצמי.
מת'יו פרי נפטר השבוע באמבטיית ביתו, בגיל 54. הוא היה מכור לסמים. כל מי שקרא את ספר הזיכרונות שלו ידע שזה מה שעומד לקרות. כל מי שקרא את ספר הזיכרונות שלו קיווה שזה לא מה שיקרה. קצב הספר הוא במלוא הקיטור, ואנחנו מוזמנים לטיול מבוכִי בין זמנים ובין מצבי תודעה. על אף שפרי כתב תוך כדי טיפול פסיכולוגי וניסיון למשמע את הכאוס בחייו, קשה לקוראת להבחין באמת בין תקופות פיכחון ובין תהומות פיזיות ונפשיות.
נדמה שתודעתו של פרי תמיד הייתה פקעת סבוכה. מילדותו, פרי גילם שאפתנות יוצאת דופן. "כבר בגילי הצעיר אהבתי דברים שלא יכולתי להשיג", הוא כותב. למשל: כשהיה תלמיד בחטיבת הביניים, הוא שם לב לכך שהשחקן מייקל ג'יי. פוקס השתתף בתוכנית הטלוויזיה מספר אחת ובסרט מספר אחת של אותה התקופה. "אפילו אז, בגיל 14, יצא לי עשן מהאוזניים מרוב קנאה", פרי מתוודה, ומזכיר שבשנת 2000 הוא הגשים לעצמו את החלום, אבל "כשכולם חשבו שמת'יו פרי חגג, למעשה התנהלתי מול סוחרי סמים וחייתי באומללות בתוך חדרים חשוכים".
המערכת האמונית של פרי ברורה לגמרי, ואלוהים הוא דמות חשובה בסיפור חייו, בהתאם לתפיסת הארגון "אלכוהוליסטים אנונימיים", שסיפק לו נחמה והצלה, וגם את הסיפוק שבאפשרות לסייע למכורים כמותו. שלושה שבועות לפני האודישן שלו ל'חברים' ירד פרי על ברכיו, עצם את עיניו והתפלל, "אלוהים, תעשה לי מה שתרצה, רק בבקשה, תעשה שאהיה מפורסם".
לתפיסתו של פרי, אלוהים אכן מילא את חלקו בהסכם, אבל לא שכח גם את החלק הראשון של התפילה. הסיפור השחוק על הגבר שיש לו הכל אבל אין לו כלום, מקבל כאן ביטוי ייחודי, בזכות כישרון הכתיבה של פרי, שרצה להיות תסריטאי ומחזאי, ובזכות העובדה שכל מי שצפה ב'חברים' מרגיש קרבה מיוחדת לאיש.
סיפור ההתאהבות שלו בג'וליה רוברטס, שהחל במשלוח פקסים ונגמר בכך שהוא בוחר להיפרד ממנה, בעודה לא מבינה למה, מגלם אף הוא את הלקות של פרי: "כשאני מצליח להשיג מישהי, אני חייב לעזוב אותה לפני שהיא תעזוב אותי, כי אני לא מספיק ועוד רגע היא תגלה את זה".
גם היכולת התיאורית של פרי ראויה לציון, בעיקר כשהוא מתאר חוויה חושית, למשל סמי הרגעה שנדמה לו שמחליפים את הדם שלו בדבש חם, או תיאור של זמן שנע לאט כמו זפת, מחליק למטה בקניונים של לוס־אנג'לס לכיוון האוקיינוס האינסופי, או מי אגם שמשמיעים פצפוץ נעים כצליל של להבה. פרי רצה להיות הדבש החם. ואולי מוות גם הוא נחמה וסוף למאבק. •
חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא // מת'יו פרי } תרגום: נעמי גליק־עוזרד } אור עם } 272 עמ'
