מבצע החילוץ של החיילת החטופה אורי מגידיש היה גם האות לשחרור האולפנים מהעיסוק הדידקטי בסרטון שבו נראות ונשמעות החטופות ילנה טרופנוב, דניאל אלוני ורימון בוכשטב: לא משדרים, למה לא משדרים, את מי זה משרת אם נשדר, מה לעשות אם נחשפתם לסרטון, מה לא לעשות והאם זאת מלחמה פסיכולוגית, תעמולה פסיכולוגית או שמא טרור פסיכולוגי.
הבעיה היא שמרוב שיעורי חינוך - עמית סגל אפילו פירסם מכתם הנחיות - נוצר האפקט המכונה "אל תחשבו על פיל ורוד": להגיד שוב ושוב למאן דהוא לא לבצע פעולה מסוימת, לא יגרום לו לא לבצע אותה - להפך. במקרה של הסרטון, שהוא אכן עוד מהלך בזוי של חלאות החמאס, לא עוזרת העובדה שהוא ממילא הגיע תוך שניות לכל טלפון. חוץ מזה, קצת מוזר שמצד אחד אין משדר ללא שיחה עם בן/בת משפחה של החטופים והחטופות - וכמובן בצדק - ומצד שני לקבוע שדווקא הסרטון הוא שימחץ את שיקול הדעת של הצופים והצופות.
כמו כן, גם הטענה לפיה המניפולציות המבחילות של חמאס מעודדות את העיסוק בפוליטיקה מחזיקה מים כמו האמירה התמוהה של סגל שלשום, לפיה קיים "הבדל חשוב" אם נתניהו צייץ את דברי הבלע נגד מערכת הביטחון מחשבון הטוויטר המייצג את ה"פוליטיקאי" (בשונה מראש הממשלה). עם כל הכבוד, הרבה יותר קיטוב נגרם עקב המעורבות לכאורה של שרה נתניהו במינויים לקבינט המלחמה ובציוצים רעילים באחת בלילה (למען הסר ספק: מכל חשבון של נתניהו) בזמן שחיילים נכנסים לעזה.
זה ממש לא אומר שצריך לשדר את הסרטונים בלופ, בוודאי כשהמשפחות מתנגדות. עם זאת, אפשר להתייחס לציבור בצורה יותר אינטליגנטית. למשל, אם הוחלט לא לשדר ומה שבאמת חשוב הוא שניתן סימן החיים, אז מותר, נניח, להתקדם הלאה במקום שכל פרשן וכל פאנליסט יעבירו הרצאה. איך אומרים? הטכנולוגיה קיימת.
אולם כל זה נדחק ברגע שהותרו לפרסום החדשות הכי טובות שהתקבלו בישראל מאז בוקר 7 באוקטובר. בכאן זה קרה במשמרת של אילה חסון, מלכתחילה לא המגישה הטיפוסית ולכן אין פלא שהגילוי בשידור חי הוליד תגובה נרגשת (לצד הפקודה "תעלו אותה מיד לטלפון!" בהתייחס לאמה של מגידיש). תא"ל (במיל') אמיר אביבי, בכיר בקבינט של חסון, הזדרז לקחת קרדיט ("כמה פעמים אמרנו שתמרון קרקעי יביא את החטופים"). לצידו ישב אליהו יוסיאן, שהפך לכוכב אחרי שהכריז שישראל הייתה צריכה לחסל 50 אלף עזתים בלילה הראשון למלחמה. מתוך ענני השמחה, איש לא שואל מה היה עולה בגורלה של מגידיש אם היו מקשיבים לו.
