אריאל ורואי גורי, אופקים: "שניהם יצאו מהבית כדי להגן על העיר, כל אחד מהם הספיק להציל תושבים עד שנורה, אחים בחייהם ובמותם"
האחים אריאל ורואי גורי לא גרים בעוטף עזה וכנראה שמעולם לא רקדו במסיבת טבע. שניהם חובשי כיפה, משפחה דתית־לאומית, והם קיוו לחגוג את שמחת תורה אצל ההורים, זהבה ואבינדב, באופקים. ב־7 באוקטובר, לשמע היריות הראשונות, שניהם יצאו מהבית בריצה, לעבר המחבלים, כשהדר, אשתו של אריאל, דולקת בעקבותיהם עד שנורתה ברגלה.
"היה לי ברור שהם יהיו הראשונים שייצאו, לא חשבתי על האפשרות שהם גם יהיו הראשונים שייהרגו", אומרת אחותם הודיה גורי עופרי (28, מורה לחינוך מיוחד) שגרה עם בעלה ובנה בלוד. אחרי שנקבע זיהוי ודאי של שני אחיה היא הייתה זו שיצאה למלחמה כדי שהם ייקברו יחד, זה לצד זה, בחלקה הצבאית – וניצחה. יום אחרי מתקפת הפתע היא באה עם בנה הפעוט לבית הוריה ומאז היא שם. "עוד לא עיכלתי את העובדה שביום אחד איבדתי שני אחים, ובמצב הזה אני עוד לא מסוגלת לחשוב על העתיד".
אופקים, היא מספרת, זורמת למשפחה בדם. "אופקים תמיד בלב שלי. היא הבית. הוריי ילידי המקום, ובתור אנשים שגדלו כאן באושר, אם כי לא תמיד בעושר, לא היו להם ציפיות מוגזמות מהחיים. אמא עובדת כסייעת בגן, אבא חשמלאי, אנשים פשוטים ועממיים. ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות – אריאל, הודיה, שירה ורואי - בית מלא שמחת חיים. גם אני, בילדותי, חוויתי את אופקים בתור המקום הכי רגוע ובטוח בעולם. 'פעם ב...' הייתה אזעקה, לא ביג דיל. גם בתקופות של לחימה לא היה מצב של רחובות ריקים. בזמני היה באופקים משהו מאוד נקי ותמים, לא חשבנו שעלול לקרות בה משהו רע וכל הילדות שלנו עברה בחוץ, בשכונה. שיחקנו מחבואים ותופסת עד שקראו לנו לארוחת ערב. אף פעם לא הדריכו אותנו מה לעשות במקרה של חדירת מחבלים".
אריאל (שבילדותו הוריו הוסיפו לו שם שני, רפאל) בן 30, שירת כמ"כ בגבעתי ומאז עבד בביטחון ("בשב"כ ובעוד חברה פרטית") במקביל ללימודי הנדסאות חשמל במכללת עתיד בבאר־שבע. לפני כשנתיים התחתן עם הדר, מורה לחינוך מיוחד, והם גרים במושב בטחה, "חמש דקות מאופקים. הם תיכננו לחגוג את שמחת תורה בצד של אשתו, אבל בדקה ה־90 התוכניות השתנו והם באו להורים".
רואי־חיים ("בשבעה שלו מלאו לו 22") עשה את שירותו הסדיר בסיירת גולני והיה מועמד לקצונה. "המפקד שלו חיכה לתשובה האם הוא רוצה להמשיך כקצין. כשכל זה קרה הוא היה בבית, ברגילה. הפיוז נקטע לו באמצע". ב־7 באוקטובר רק שני הבנים היו בבית ההורים. הודיה הייתה בביתה בלוד. על מה שקרה לשני אחיה שמעה רק בתום שבת מורטת עצבים ואפופת דאגה.
"בשבת, בשש וחצי בבוקר, כשנשמעה האזעקה הראשונה, אחי הקטן רואי היה הראשון שיצא מהבית לבדוק מה קרה. אריאל, אחי הגדול, שאל את אמא איפה רואי, היא ענתה 'יצא לסייע', מהרחוב כבר נשמעו יריות, אז אריאל לקח את האקדח שהוא מחזיק ברישיון ויצא בריצה אחרי רואי. אמא יצאה מהבית, קומת קרקע, וקראה להם לחזור. הדר גיסתי רצה אחרי רואי וביקשה ממנו שיקרא לאריאל בעלה לחזור. אריאל רץ קדימה עם אקדח שלוף, מוכן לחתור למגע, רואי והדר רצו אחריו. כל זה קרה באופקים, ליד הבית שלנו".
× × ×
המחבלים, שבסופו של יום קרב הותירו 52 קורבנות בעיר, השתלטו על דירות מגורים, ירו לכל עבר, השליכו רימונים ונלחמו בשוטרים ובאזרחים שניסו למנוע את ההשתלטות על אופקים, ביניהם שני האחים לבית משפחת גורי. הודיה מספרת שאחיה אריאל, על פי הידוע לה, הבין מהר את תמונת המצב הקשה וניסה להציל את חיי התושבים.
"עוד אנשים יצאו לרחוב, אריאל קלט שהם לא בעניינים וצעק, 'כנסו, כנסו הביתה, לממ"ד, יש מחבלים'. זה היה לפני שבשמיים עבר הליקופטר שקרא לכל התושבים להיכנס לבתים. אנשי אופקים היו בטוחים שמדובר במחבל או שניים, לא יותר, וההלם היה כבד. עד עכשיו אנחנו לא מסוגלים לעכל כמה מחבלים היו כאן. הדר, גיסתי, נורתה ברגלה ופחדה שבעוד שנייה הנשק יכוון אליה. למרות הפציעה היא הרביצה ריצה, נכנסה לסמטה הראשונה, קראה לאנשים שבחוץ להיכנס לממ"ד ומצאה מקלט באחד הבתים. אריאל התחבא מאחורי טרסה, סוג של מיגונית, עם אקדח שלוף. הוא הוציא את הראש, קלט חוליה של חמישה מחבלים והבין שהם מוקפים. לידו הסתתר בחור שהוא לא מכיר ואריאל אמר לו, 'תברח, תמצא מחסה'. ברגע שהבחור קם ורץ, המחבלים התחילו לירות לכיוון הטרסה. אריאל משך את כל האש אליו כדי שהבחור ההוא יספיק לרוץ ולהינצל. הדר גיסתי ראתה שאריאל נורה בגבו והייתה לה הרגשה שהוא נהרג במקום".
הדר הסתתרה בבית הזר, שדייריו היו מאוד מבוהלים. "היא הרגיעה אותם, צילצלה למשטרה ולמד"א, הקווים קרסו, וכשראתה שהיא מגואלת בדם היא צילצלה לאחיה, שהוא חובש, שהסביר לה איך להפוך מגבת לחוסם עורקים. היא קשרה את המגבת על הרגל, לפי הוראותיו, ושמעה שמחבלים מכתרים את הבניין שבו הסתתרה. היא שוב הרגיעה את בני הזוג המפוחדים ואחר כך צילצלה שוב לאחיה ואמרה לו מילות פרידה. 'אם לא אצא מכאן בחיים תדע שהייתי בכתובת זו וזו'. אחרי שעה וחצי שם היא שמעה מבחוץ קולות בעברית. היא צעקה, 'פצע ירי, פצע ירי' כדי שלא יפגעו בה, והמחלצים משכו אותה החוצה דרך החלון. הגיע בחור עם טנדר לפינוי פצועים ואמר לה שהיא חייבת להתפנות לסורוקה מפני שהיא מדממת חזק. כשהגיעו לבית החולים היא שאלה איפה אריאל, בעלה, וכיוון שחדר המיון היה עמוס בפצועים הרבה יותר קשים ממנה עשו לה תפירה מהירה והיא יצאה לבית הוריה באשדוד. הוריי נשארו בסורוקה והמשיכו לחפש את שני בניהם בין הפצועים. ניסיתי לשכנע אותם לבוא אליי ללוד, הם לא אכלו ולא שתו במשך יומיים תמימים, אבל אמא הכריזה שהיא לא תזוז מבית החולים עד שתמצא את שני בניה הנעדרים".
בזמן ששני אחיה לחמו בגבורה על עיר הולדתם, הודיה ובעלה מתנאל חגגו את שמחת תורה בעירם לוד, עדיין לא יודעים איזה אסון מתרחש. "עד הצהריים היו הרבה אזעקות, הרגשנו שזה מצב לא שגרתי, שמשהו מתחיל, אבל חשבנו שזה עוד מבצע", היא משחזרת. "הקב"ט הורה לכולנו להיכנס לבית הכנסת. יש לנו ועדת ביטחון מאז הפרעות שאירעו בלוד לפני שנתיים וחצי. גם נציגי המשטרה הגיעו, הסבירו שאנחנו במצב מלחמתי, שהייתה פלישה בדרום, וביקשו מכולם להדליק טלפון, לאזעקות ולצו 8, מפני שזה מצב של פיקוח נפש".
פאניקה?
"לא, אנחנו כבר מתורגלים. בסיום התדריך הזמנו זוג חברים אלינו, לארוחת צהריים. בעלי הדליק את הסלולרי וביקשתי ממנו, 'אתה יכול לבדוק אם הכל בסדר בווטסאפ של המשפחה שלי?' יש לנו קבוצת ווטסאפ פעילה, 'משפחה בהפרעה'. בעלי ענה, 'אם עדיין לא התקשרו אלינו כנראה שהכל בסדר' ובשנייה שסיים את המשפט הדר צילצלה וצעקה, 'ירו באריאל, ירו בי, תתפללו'. שאלתי אותה איפה רואי והיא ענתה, 'אני לא יודעת, תתפללו' וניתקה. פרצתי בבכי ורצתי לחדר השינה כי לא רציתי שהילדים יראו אותי כל כך נסערת. בעלי רץ בעקבותיי וצעקתי, 'ירו באח שלי'. הוא הביא לי ספר תהילים, התחלתי להתפלל וחיכיתי לעדכונים. אחרי שעה צילצלה אחותי שירה (25), שגרה עם בעלה בעינב שבשומרון, והתלבטתי אם מותר לי לענות לשיחה. בסוף עניתי ואמרתי לה שאני לא יודעת איפה האחים שלנו, אריאל ורואי. העצבים שלי נמרטו עד למוצאי שבת. מצאתי בייביסיטר ונסעתי עם בעלי ועם הרב שלנו ליחידת להב 443 באיירפורט סיטי. שמעתי ברדיו שפתחו שם מרכז לאיתור נעדרים. תחקיר של חמש שעות וחצי. מסרתי את שמותיהם ועוד פרטים אישיים, והשארתי חפצים שלי לדנ"א. בבית שלי לא היה שום פריט ששייך להם".
במוצאי שבת, במרכז לאיתור נעדרים, החל מסע החיפושים. "חשבנו, קיווינו, שגם אריאל הספיק למצוא מחסה באיזה בית וניצל. על רואי לא ידענו דבר. למחרת, יום ראשון, צילצלתי למרכז ואמרו לי שאין חדש, שיש הרבה מאוד גופות ונעדרים, הבנתי שקשה לזהות אותם בוודאות מפני שלא היו עליהם טלפון או תעודת זהות, הם קפצו מהמיטות לתוך היריות, והבנתי שאין ברירה, זה יהיה מסע החיפושים של גיסתי ושלי. הפעלתי את כל הקשרים שמצאתי והרבה אנשים טובים עזרו לי. אפילו הגעתי לבסיס שורה שאליו הגיעו משאיות עם גופות.
ביום שני התקבלה ההודעה שסבא של בעלי נפטר, עוד מפח נפש מטורף. אחרי הלוויה שלו בעלי ואני החלטנו לחזור ליחידת להב. בדרך לשם עצרנו בבית של ההורים ואספנו פריטים שמהם ניתן להפיק את הדנ"א שלהם, נאמר לנו שהכי טוב להביא מברשות שיניים ותחתונים. הבאנו גם את הדיסקית של רואי, אחי הצעיר".
במקביל, הודיה תיחקרה את האנשים שגרים באזור האירוע בתקווה למצוא סרטונים. "מישהו סיפר לי שהבחור שהתחבא עם אריאל מאחורי המיגונית, וניצל בזכותו, פירסם סרטון שבו אריאל שוכב ירוי. חבר אחר הוציא לי תמונה אחת מתוך הסרטון, הוא לא רצה שאראה הכל, אבל התעקשתי לראות. לא האמנתי שהוא לא בין החיים. ההורים שלי עוד לא ידעו על כך ושמרתי את זה בסוד. החלטתי לחכות להודעה הרשמית. המשכתי לחפש עוד עדויות ומישהו צילצל ודיווח לי, 'ממקור ראשון', כהגדרתו, שהגופה של רואי, אחי הקטן, נמצאת בבסיס שורה ועוד לא זוהתה. הוא המשיך לעדכן אותי מדי יום עד שאמר, 'עוד מעט יבואו מהצבא להודיע לכם על רואי'. באותו הרגע אמרתי שאם ידוע שגם אחי הגדול נהרג אנחנו רוצים שהם ייקברו יחד, בחלקה הצבאית".
חשבת שתיאלצי להילחם על זה?
"לא, מבחינתי זה היה מובן מאליו. שני האחים שלי יצאו מהבית כדי להגן על העיר, כל אחד מהם הספיק להציל תושבים עד שנורה, מה יותר טבעי מזה שהם ייקברו יחד? אחים בחייהם ובמותם. אבל אז נאמר לי שרואי ייקבר בחלקה הצבאית מפני שהוא חייל בסדיר, אבל אריאל, אזרח שעבד בשב"כ, מוגדר כקורבן פעולות איבה ולא יכול להיקבר שם. צריך לקבל אישור מיוחד. שוב פניתי לרבנים ולאנשים עם קשרים בחלונות הגבוהים. נאמר לי שאני צריכה להוכיח שאחי הגדול ראוי לקבורה צבאית. כל הדיונים האלה התקיימו במשך השבוע הראשון, כשעוד לא קיבלנו מידע רשמי על אריאל, רק אני ראיתי את התמונה. מיום ליום הבנו שהסיכוי למצוא את אריאל בחיים הולך ופוחת. המקור הסודי שלי חזר אליי ודיווח שהגופה של אריאל נמצאת בראשון־לציון, מתברר שגם שם היה מחנה של הרוגים. הוא ביקש ממני להודיע להוריי, שאחרי הרבה שכנועים הסכימו לעבור לבית שלי, ועניתי 'אין מצב'. פחדתי שבכל פעם שהוריי יראו אותי הם ייזכרו שאני הייתי זו שבישרה להם על רצח אחי הבכור".
כשהגיעה ההודעה הרשמית על אריאל, היא סיפרה להדר גיסתה שבעלה לא יוכר כחלל צה"ל. "בשלב הזה אבא שלי כבר נשבר והרים ידיים", היא מספרת. "אבא אמר שחשוב לו מאוד שאריאל ורואי ייקברו זה לצד זה, ושהוא מסכים ששניהם ייקברו בבית עלמין אזרחי. זה גמר אותי. טענתי שאריאל אמנם לא לבש מדים, אבל הוא תיפקד בשטח כמו חייל של העיר שמבריח את התושבים לבתיהם והציל אותם. בלעדיהם, הגורל של אופקים היה דומה לזה של בארי והקיבוצים האחרים".
כשהודיה והוריה יצאו מביתה, בשכונת רמת אשכול בלוד, המתינה להם תהלוכה של תושבים עם דגלי ישראל. "הרגשתי שעוטפים אותנו באהבה". ככל שהתקרבו לאופקים היא הרגישה שהפעם, השיבה לנוף הולדתה קשה לה מאוד. "אופקים שלי היא מקום יפה ושמח, לא שדה טבח. כשהגענו לעיר ללוויה הכפולה, קרה לנו נס גדול. האישור הגיע. שניהם נקברו בלוויה צבאית בחלקה הצבאית".
הופתעת לגלות ששני אחייך רצו לעבר המחבלים?
"לא, שניהם קרביים עם המון אהבה לארץ ובמיוחד לאופקים. ושניהם היו אנשים של נתינה. פעם רואי הלך עם החבר'ה שלו לחתונה, הוא היה היחיד שלא שתה, אבל הוא דאג לחבריו. באמצע הלילה הוא סימס לי, 'את ערה?' וכשעניתי, 'אני ערה במיטה' הוא ביקש שאקפוץ לנקודה מסוימת להביא אותם. לא ציפיתי שהם יתנהגו אחרת. היה כיף לחיות איתם. כל אחד מהם היה משהו מיוחד".
עכשיו היא מתרפקת על הזיכרונות. "אריאל, אחי הגדול ממני בשנה וחצי, היה כמו האח התאום שלי. למדנו באותו בית ספר יסודי, הכרתי את החברים שלו והוא הכיר את החברות שלי, היינו יוצאים המון יחד. על רואי, אחי שצעיר ממני בשבע שנים, הסתכלתי בהערצה. היה בינינו קשר מיוחד. בילדות, כשאמא הייתה בעבודה, אני הייתי זו שמזגה לו את האוכל לצלחת. לפני שלוש שנים, כשהכרתי את מתנאל, לפני שסיפרתי לאמא גיליתי לרואי. זה היה אחרי הדייט השני וזה לא נראה לי מוזר לחלוק את ההתרגשות עם אחי הקטן. הוא תמיד הבין אותי, הוא היה לי אוזן קשבת וכתף להישען עליה".
בלוויה של אריאל עמדה הודיה לצד הדר, אלמנתו. "אריאל היה הבדחן של הבית, היה לו כישרון נדיר. גם כשנקלע לסיטואציה הכי לא נעימה הוא הצליח לשלוף בדיחה ולהקליל את האווירה. בלוויה שלו אמרתי להדר שאילו אריאל היה רואה כמה שאנחנו בוכים בלוויה שלו הוא היה ממציא איזה משפט מבריק וקורע מצחוק את כל הקהל".
שרון ואלי רפאי, יבנה: "אילו היה שידור חוזר של אירועי 7 באוקטובר, אלי היה עושה בדיוק את אותו הדבר. רץ להציל את אחותו הקטנה, עד הסוף"
חייה של מתוקה רפאי, אם לשישה מיבנה, לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו לפני 7 באוקטובר. צעירת ילדיה, שרון (28) נרצחה לאחר שברחה ממסיבת הטבע יחד עם בן זוגה, שחר מנצור ז"ל. היא הספיקה להתקשר לאחיה אלי (42), שלא חשב פעמיים ויצא לתופת כדי לחלץ את אחותו. לפני שהספיק להגיע אליה, בצומת שער הנגב, נתקל במארב מחבלים ונרצח גם הוא.
"בערב שמחת תורה ישבנו כולנו לאכול סעודת חג, צחקנו ונהנינו ולא תיארנו לעצמנו שזה החג האחרון שנשב כולנו כמשפחה שלמה", מספרת מתוקה, "בסוף הארוחה, שחר ושרון אמרו שהם הולכים להיפגש עם חברים, חיבקו ונפרדו מאיתנו והבטיחו שעוד יבואו הרבה".
שרון יצאה למסיבה עם בן זוגה מזה כשנה, שחר מנצור. לא מזמן הם עברו לגור יחד ברמת־גן והוריו סיפרו שהצעת הנישואין הייתה כבר בדרך. "שרון כל כך רצתה וציפתה למצוא את אהבת חייה", מספרת ליבנת, האחות הבכורה, "וביום שהיא פגשה את שחר היא ידעה שהוא האחד בשבילה. היא הציגה אותו למשפחה בתור 'בעלי לעתיד'. כל כך שמחנו בשבילה".
אלי היה יד ימינה של מתוקה – אם חד־הורית שעובדת כמטפלת בקשישה. "עברנו תקופות קשות", מספרת האם, "אלי תמיד תמך בי והיה לצידי בטוב וברע. ילד עם נשמה ענקית שמעולם לא חשב על עצמו אלא רק על אחרים. הוא גידל, חינך ופירנס את שלושת אחיו הקטנים - ליאב (32), אביאל (30) ושרון. בזכותו אני עומדת על הרגליים".
"לא היינו מספיקים לבקש משהו וכבר זה היה מוכן ומחכה לנו", אומרת ליבנת. "רצינו שידאג לעצמו, שיבנה חיים ויקים משפחה, אבל הוא הקדיש את כל חייו למעננו. לשרון הוא דאג במיוחד, ובשנתיים האחרונות שלה כסטודנטית היא גרה אצלו והוא דאג לכל צרכיה".
ואז הגיעה השבת השחורה. כשהתחילו האזעקות הגיע האח אביאל לבית האם, נסער מאוד, וסיפר ששרון התקשרה ואמרה שמחבלים יורים עליהם, ששחר בן זוגה נהרג ושאלי, שהיה בדרך לחלץ אותם, נורה גם הוא. "צעקנו ובכינו והיינו חסרי אונים ולא ידענו מה לעשות", מספרת ליבנת. "אמא התקשרה לשרון בסביבות השעה 8:45 בבוקר. שרון סיפרה שהם נמלטו מהמסיבה כשהתחילו אזעקות ומחבלים ירו עליהם והרגו את שחר, ושהיא התקשרה לאלי שיבוא לחלץ אותם וירו גם עליו". "שרון אמרה שהיא מצטערת שהתקשרה לאלי", מוסיפה האם בבכי, "סליחה שהרסתי לך את החיים, אנחנו ננסה לברוח עכשיו אבל אני לא בטוחה שאצליח לצאת מזה. ואז נותק הקשר איתה".
בהמשך התבררו פרטים נוספים. ברגע ששרון התקשרה לאלי היא לא הבינה את ממדי האסון, והוא רץ בלי לחשוב פעמיים לבוא ולהציל אותה.
"שמענו את השיחה בין שרון לאלי (שתועדה במצלמות הרכב), ששרון מתחננת לאלי שיחזור בחזרה ולא יבוא כי המקום מלא במחבלים והוא עלול להיפגע, אבל אלי היה נחוש ולא היסס לרגע", אומרת ליבנת, "הוא אמר לה ‘אני מאוד קרוב אלייך וכבר מגיע לקחת אותך’ והמשיך בנסיעה אל תוך התופת, במסירות ובגבורה. תוך כדי השיחה שרון שמעה שיורים עליו מחבלים ומדברים בערבית, והבינה שהוא נפגע או נהרג מהירי. הוא היה בסך הכל במרחק קילומטר־שניים ממנה, בצומת שער הנגב, כאשר נורה וככל הנראה נהרג במקום. מחבלים הסתערו על הרכב שלו מכל הכיוונים וירו עליו כאשר הוא חסר כל הגנה. טבח אכזרי ונוראי".
לאחר ששרון הבינה שאלי כבר לא יגיע, היא ניסתה לברוח עם חברתה אוריה, ששהתה ברכב איתה. בזמן הזה, כך נודע בהמשך מחבריה של שרון, היא מתקשרת לחברים במסיבה ומכוונת אותם לא להגיע לאזור הטבח, וכך חייהם ניצלו.
"היא דיברה בקור רוח ובשליטה מלאה גם ברגעים הקשים והמפחידים ביותר, כשחייה בסכנה ממשית, ולמרות שהרגע איבדה את שני הגברים האהובים שהיו כל עולמה. כי כך היא הייתה כל חייה, אמיצה וגיבורה ובשליטה ודואגת לכולם. תמיד אופטימית ומאמינה שהסוף יהיה טוב. אבל הפעם זה הסתיים באסון גדול".
× × ×
אלי לא היה האח היחיד שיצא לשטח כדי להציל חיים. באותו היום, שעות בודדות לאחר הטבח במסיבה, אביאל שהיה נסער מאוד הצליח להתחמק מהבית ונסע לבדו לאזור שער הנגב. הוא הגיע לשם בזמן שהצבא כבר היה נוכח בשטח אך לא בשליטה עדיין, הספיק לראות את הרכב של אלי ואת אחיו מוטל על הכביש, אך הצבא עצר בעדו מלהתקרב והוא חזר הביתה.
"הוא סיפר לנו מה שראה ושאלי נהרג, אבל סירבנו להאמין וחשבנו שאולי הוא פצוע ועוד יצליחו להציל אותו, ואולי זה לא אלי שלנו", סיפרה ליבנת. "במשך כל השבוע חיפשנו בבתי חולים, בדקנו אם הגיעו פצועים לא מזוהים והסתכלנו על תמונות בתקווה למצוא את אחים שלנו. הלוואי שהיינו מוצאים אותם בכל מצב של פציעה, אפילו החמורה ביותר. היינו מתמודדים. אנחנו משפחה חזקה ומאוחדת ועברנו הרבה דברים בחיים, היינו מצליחים להילחם ולהתמודד גם עם זה. אבל לא זכינו להילחם על חייהם. ועם הטרגדיה הזו, לא בטוח שאי פעם נצליח להתמודד".
הימים עברו, ובבית המשפחה לא התקבל שום מידע רשמי. "יום ולילה לא אכלנו לא שתינו, התחברנו עם קבוצות של נעדרים וחטופים, ראינו סרטונים קשים מאוד כי אולי נזהה אותם שם, פירסמנו בכל מקום אפשרי את התמונות שלהם כי אולי מישהו ראה אותם. עשינו איכונים לטלפון של שרון כדי לאתר את המקום האחרון שהייתה. פרצנו מרחוק לטלפון שלה כי אולי תיעדה משהו שייתן רמז על מיקומה או מצבה, אך ללא הצלחה".
ביום ראשון למחרת הטבח, בעשר בבוקר, ליבנת ואביאל ירדו לזירה יחד לחפש את אחותם. "ידענו ששרון ברחה עם אוריה ריקרדו, החברה שלה, שנסעה איתם ברכב, וידענו שהיא במילוט בשטח, לא שמענו ממנה אף מילה, אז יצאנו לחפש אותה. חשבנו שאולי היא עדיין מסתתרת באיזשהו מקום, פצועה ומחכה שיצילו אותה. זו הייתה חוויה מטלטלת, יום שלא אשכח. האזור של קיבוץ מפלסים עוד לא היה מטוהר לחלוטין ממחבלים, הם עדיין הסתובבו בשטח ואביאל ואני הסתובבנו בין המכוניות וחיפשנו את הרכב של שחר, בן זוגה של שרון. ראינו אנשים הרוגים שעדיין יושבים על ההגה, עם חגורת הבטיחות. מראות קשים מאוד שלא נשכח בחיים. אביאל עבר רכב אחרי רכב עד שמצאנו את הרכב של שחר בשדות, כנראה הוא התהפך. ושחר נמצא הרוג בתוכו. במושב האחורי של הרכב, שם ישבו שרון וחברתה בזמן האירוע, נשארו פריטים שלהן, אבל לא היה שום סימן להן".
צמד האחים, ליבנת ואביאל, התחילו לרוץ בשדות וצעקו "שרון! אוריה!" לדבריה, "קיווינו שהן זרוקות באיזשהו מקום, פצועות. אביאל המשיך לרוץ בצעקות עד שהתחיל ירי ממש מסיבי של פצמ"רים. לידינו נפלו רסיסים. רצנו לשטח הכינוס שבכניסה לקיבוץ מפלסים. נבהלנו נורא. אחרי שהירי נגמר הבנו שהחיפושים נגמרו, אי־אפשר לחפש בשטח שעדיין בוער. חזרנו הביתה באכזבה ענקית. שלחנו את מיקום הרכב למשטרה, והתחננו שישלחו צוותי חיפוש למצוא את אחותינו".
גופתה של אוריה, חברתה של שרון, נמצאה סמוך לקיבוץ מפלסים ביום שלישי, על ידי בן הזוג שלה, שיצא לחפש אותה בעזרת חיילים שהיו בשטח וסייעו לו בחיפוש. "כשהודיעו לנו שאוריה נמצאה היינו בטוחים ששרון תימצא בקרבת מקום וכולנו יצאנו לשם, ארבעת האחים של משפחת רפאי, ליבנת, רעות, ליאב ואביאל, ועוד חברים שהצטרפו. היו שם אנשי זק"א וחיילים, הראינו להם תמונה של שרון והם עזרו לנו לחפש. פתאום, 200 מטר לידינו, התפוצץ מטען, וכל החיילים רצו לעבר השדות שמהם הגיחו שניים או שלושה מחבלים. ברחנו לצומת הראשון, חיפשנו נוכחות של חיילים, הסתתרנו בתוך מיגונית כשהחיילים שומרים עלינו בנשקים שלופים. פחד מוות. לא ידענו אם נצליח לצאת מזה. שלחתי את המיקום שלנו לכל מיני אנשים, התקשרנו לילדים, המצב נראה ממש לא טוב. החיילים לא הסכימו לשחרר אותנו עד שיחסלו את המחבלים, מה שקרה בסופו של דבר, אבל בינתיים התחיל להחשיך, שש בערב, והרעש הנוראי של הפצמ"רים המשיך להדהד לנו באוזניים. כשהגזרה טוהרה נכנסנו למכונית וחזרנו הביתה. עשינו עיקוף גדול ונסענו דרך היישובים. כך נגמר יום שלישי. פחד אטומי שלא הוביל למציאת אחותנו הקטנה".
ביום רביעי נסעו כל בני משפחת רפאי למושב גדיד, ללוויה של שחר, בן זוגה של שרון. באותו היום, ב־11 בלילה, דפקו על דלת הדירה של מתוקה והודיעו ששרון בתה נמצאה וזוהתה.
"לקחנו את זה מאוד קשה כי היינו בטוחים שיודיעו לנו על אלי, שאביאל ראה אותו ירוי. לגבי שרון הייתה לנו תקווה גדולה. כל יום, כל היום המשכנו לחפש, בכל החזיתות. הייתה לנו תקווה גדולה שנצליח למצוא אותה בחיים מפני ששרון הייתה פייטרית והתנהגה בקור רוח. היא לא איבדה עשתונות ולא נלחצה למרות הרגעים הקשים שחוותה ואהוביה שאיבדה. לכן, כשהודיעו לנו עליה, היינו בהפתעה גמורה. שרון נקברה ביום חמישי ואלי נקבר בראשון בערב. לוויה אחרי לוויה. היינו באמצע השבעה על שרון כשקמנו ונסענו לבית הקברות כדי לקבור עוד אח. בלוויה של אלי קרעו לנו קרע נוסף בחולצה".
מתוקה טוענת שהיא לא כועסת על אלי, בנה, שנסע להציל את אחותו. “זה היה ברור מאליו שהוא יעשה את זה, ושום דבר לא היה עוצר בעדו גם אם היינו יודעים על כך”.
“אילו היה שידור חוזר של אירועי 7 באוקטובר, אלי היה עושה בדיוק את אותו הדבר. רץ להציל את אחותו הקטנה. עד הסוף", מסכמת ליבנת.
איך מתמודדים עם שכול כפול?
"שום דבר לא מנחם ולא מרגיע את הנפש. הדבר היחיד שאמא ואנחנו נאחזים בו הוא הידיעה ששרון ואלי נמצאים עכשיו במקום טוב, שאלוהים הפך אותם למלאכים מפני שרצה אותם בקרבתו, וששניהם היו רוצים שלא נבכה כל כך הרבה, שנמשיך לחיות ולשמוח".
הודיה ותאיר דוד, בית דגן: "מאז 7 באוקטובר אני רואה אותן בכל פינה בבית. במטבח, בגינה. לפעמים ביחד, לפעמים לחוד. שתי הקטנות שלי"
אורי דוד, חשמלאי במקצועו, שונא להיות בפרונט, "אבל מישהו שאל אותי מה אני אוהב?" הוא רוטן מתחת לזיפי הלחיים שכבר הבשילו לזקן. "לא הייתה לי ברירה. ראיתי שאף אחד לא מדבר איתנו, המשפחות של החטופים, אז יצאתי קדימה. בשבוע הראשון של המלחמה שתי הבנות שלי, הודיה ותאיר, הוגדרו כחטופות או כנעדרות".
הדברים שאמר אז, מדם ליבו, ריסקו אינספור לבבות. ייתכן שייכנסו לספרים או לסרטים שעוד יצוצו אחרי שהמלחמה תגיע לסיומה. דוד פתח בטון תקיף, אך מאופק: "48 שעות עברו ולא קיבלתי פסיק של מידע, לא מהמשטרה, לא מבתי החולים, לא משום דבר. שתי הבנות שלי שם", קולו נחנק. דמעות של אבא פרצו מעיניו כשזעק: "אני עוצם את העיניים ואני לא יודע איפה הן. או שאונסים אותן בעזה או שהן זרוקות באיזו תעלה במרחק חצי שעה נסיעה ממני ואני לא יכול לעשות כלום".
בזמן שהיה במפגש עם מטה משפחות השבויים והנעדרים שנערך במגדל המוזיאון בתל־אביב, הוא קיבל טלפון מהשכנים. קצינים מחכים לכם בבית. כשהם הודיעו לו על הודיה, הוא דרש תשובות גם לגבי אחותה תאיר. "לא רציתי לעבור את זה פעמיים", אמר. עכשיו, כבר אין בפיו בקושי מילים.
גם בעיניה של אשתו עדנה נפערו שני תהומות של יגון. לפני שנתיים היא פרשה מעבודתה כפקידה לטובת משרה יותר נחשקת, סבתא במשרה מלאה. בתה הבכורה ליזה (36) נשואה ואם לשלושה, גרה בסמוך לבית הוריה. בנם עדן (32) גר בשלוש השנים האחרונות בקוסטה־ריקה עם אשתו ובתם. הוא עלה על הטיסה הראשונה ארצה יום אחרי המסיבה ברעים שבה רקדו שתי אחיותיו – הודיה, שהשבוע הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה־27, ותאיר, בת 24.
בלוויה ספד להן אביהן במילים: "הן היו שני פרחים והן היו גיבורות, ממש גיבורות".
הן היו דומות זו לזו?
"לא במיוחד, תאיר הייתה בהירה יותר, בלונדינית, והודיה יותר כהה, שחרחורת, אבל ראו עליהן שהן אחיות. שתיהן הלכו באותו המסלול, פחות או יותר. למדו בתיכון מקווה ישראל. הודיה, הגדולה, סיימה את השנתיים האחרונות באנקורי בראשון־לציון. היא אהבה את המקצועות ההומניים. תאיר למדה במקווה עד הסוף והייתה תלמידה טובה בכל המקצועות. שתיהן גם היו בצופים. הודיה פרשה באמצע, תאיר הייתה מדריכה וראשג"דית, צופיפניקית אמיתית".
הודיה שירתה כלוחמת בקרקל. "את רוב השירות היא עשתה כקשרית של הסמג"ד. הם היו בגבול מצרים, שהוא גבול בטוח יחסית, וטיפלו בגדר ובהברחות. דאגתי לה, אבל ידעתי שהיא בידיים טובות, שיש מישהו ששומר עליה. לצערי, גם הסמג"ד הזה כבר לא איתנו".
אחרי השחרור הודיה עבדה במשך שנתיים וחסכה לטיול הגדול. "היא יצאה לארבעה חודשים לדרום ולמרכז אמריקה. גם כשטיילה בסוף העולם דאגתי לה, אבל ידעתי שהיא מטיילת עם חבורה טובה במקומות טובים. בהמשך, כשגם תאיר השתחררה משירותה הצבאי בכיפת ברזל, ועבדה כדי לחסוך כסף וטסה לחצי שנה לדרום ולמרכז אמריקה, הודיה העבירה לה את חוקי הבית. משהו כמו 'אחת לכמה ימים מרימים טלפון לאמא ומודיעים לה שהכל בסדר'. סמכתי עליהן. בחודשיים האחרונים של הטיול, הודיה הצטרפה לתאיר בשני יעדים שהיא לא הספיקה לבקר בהם ואחר כך שתיהן טסו יחד לבן שלי, בקוסטה־ריקה, וגם הבת הגדולה טסה לשם וארבעת ילדיי היו שם חודש שלם יחד. עשו חיים. טבע, שלווה".
עדנה לא יודעת מי משתי בנותיה באה עם הרעיון של מסיבת הטבע ברעים. "הן יצאו עם החבורה הקבועה של המסיבות, חברות מהצבא ומהאזרחות. ילדות יפות ושמחות שרצו לחגוג את החיים. כמו לפני כל מסיבה שטפתי אותן באזהרות. לא לשתות יותר מדי, לא לקחת שלוק מאף בקבוק פתוח, להתרחק מסמים, כיוון שידעתי שרעים קרובה לגדר אמרתי להן להיזהר מהרקטות. ממה לא הזהרתי אותן?" היא מחניקה אנחה. "רק מפלישת מחבלים לא הזהרתי אותן. מי היה מעלה בדעתו".
× × ×
ב־7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, כשהתעוררו לקול האזעקה הראשונה, ההורים צילצלו לבנותיהם. פעם לזו ופעם לזו. מה שעבד. לפעמים לא הייתה קליטה. "בשיחה הראשונה הן סיפרו שהיו יריות, אבל 'הכל בסדר, לא לדאוג. אנחנו מחכות להסעה'. ההסעה נתקעה במחסום ביד מרדכי ושם תאיר ראתה מישהו שהיה איתה בטירונות. היו לו שני מקומות ברכב אז הן נכנסו והמשיכו את הנסיעה, כשמאחוריהן נוסעות המכוניות של יתר בני החבורה. משמר הגבול כיוון אותם לנסוע דרך בארי, דרך היער והשדות, לא דרך היישובים".
בדיעבד זו הייתה עצת אחיתופל.
"נכון, זו לא הייתה המלצה טובה, אבל מי ידע שיש רחפנים, מי שיער את גודל ההתקפה. ואנחנו, בעלי ואני, היינו איתן על הקו. מתשע עד תשע ו־40. אחת מהן צעקה, 'מפציצים אותנו' ויותר מזה אני לא מסוגלת לתאר".
במסיבת העיתונאים של מטה השבויים והנעדרים בעלה סיפר שהוא צעק להן לקפוץ מהאוטו, להישכב על הרצפה אחת ליד השנייה, עם הפנים זו לזו. "אמרתי להן לשמור על שקט מוחלט, אפילו לא לנשום. ושמעתי יריות ללא הפסקה, כמו במטווח. אחרי 40 דקות בטלפון שמעתי ארבעה נשימות כאלה", הוא הדגים חרחורים, "וזהו. אחרי זה כבר לא שמעתי".
"במשך 40 הדקות בטלפון אורי ביקש מהן לשלוח מיקום מדויק והן שלחו", מוסיפה עדנה. "לצערי, לא היה למי למסור את הפרטים. גם המשטרה וגם מד"א היו עסוקים. אף אחד לא התפנה אליי. את האנשים שחיפשתי ראיתי בטלוויזיה, מתראיינים לכל מיני ערוצים".
מה עלה בגורל הנוסעים האחרים?
"כל מי שישב ברכב קפץ החוצה. כמה ברחו, אחד מהם נחטף וגופתו של בחור נוסף זוהתה בוודאות כמה ימים אחרי שהבנות שלי נקברו. למרות ששמעתי בטלפון את כל המטווח ציפיתי לנס. אולי הן הצליחו לברוח והסלולרי שלהן נשאר זרוק באיזשהו מקום, אולי הן עדיין מתחבאות, אולי הן נחטפו, אולי הן..." היא מתקשה לבטא את האפשרות האחרונה. "משבת עד שישי שתיהן היו בגדר נעדרות ואני, עם לב של אמא, חיכיתי שהן יחזרו. הרגשתי שעוד לא אבדה התקווה".
היא מתארת תחושות של חוסר ודאות וחוסר אונים. "נראה לי שאלה התחושות הכי קשות עבור בן אדם. זה יותר מלגשש באפלה. המחשבות שלי רצו לכל הכיוונים. אולי הן פצועות ולא מקבלות טיפול, אולי הן עוברות בשבי דברים איומים. מה עשו לבנות שלי? ושום גורם רשמי לא מגיע לבית או מצלצל אלינו. דממה. כשאורי הבין שאף אחד לא מתכונן לעזור לנו הוא החליט לצאת לתקשורת".
ביום שישי הגיעו לביתם נציגי פיקוד העורף ("הראשונים והיחידים שליוו אותנו") והודיעו על הודיה. "כשקיבלנו את המידע על איפה הודיה נמצאה, אמרתי שאין סיכוי שתאיר עדיין בחיים", היא אומרת. "הן שכבו על האדמה, יד ביד, כמו מתות. זה מה שאורי אמר להן לעשות. כל כך קיווינו שזה מה שיציל אותן. ואז אמרנו שאנחנו רוצים לחכות עד לזיהוי הסופי של תאיר כדי לא לעבור שתי לוויות. עדיף לוויה כפולה. הן נקברו זו לצד זו, במוצאי שבת, בבית העלמין בבית דגן".
אורי סיפר שלא איפשרו לכם לזהות את הבנות.
"נכון", היא מאשרת, "אמרו שעדיף לנו לזכור אותן כמו שהן היו. שתי ילדות יפות, ממגנטות, לכל מקום שאליו הגיעו הן הביאו צחוקים. הן היו בנות שמרימות. והן נרצחו בתקופה הכי מאושרת בחייהן, כשכל אחת מהן מצאה את עצמה ואת מקומה. הודיה למדה פילאטיס והתחילה לאמן בכל מיני מכונים. גם לתאיר היו כבר תוכניות לעתיד, אבל היא העדיפה לדחות את הלימודים באוניברסיטה עד שתחליט סופית".
ציפיתם לביקור תנחומים של ראש הממשלה?
"אני לא מצפה מאף אדם שלא מרגיש צורך לבוא, אבל ציפיתי, ואני עדיין מצפה, שהמדינה תיתן מענה לכל ההורים במטה השבויים והנעדרים. אנחנו, אולי למזלנו, התמודדנו רק שבוע עם חוסר הוודאות וסימני השאלה. הם עדיין מחכים. ואני מצפה לתשובה רשמית מהממשלה – איך מחדל כזה יכול לקרות במדינת ישראל למודת המלחמות".
הודיה ותאיר לא מיהרו לפרוח מקן ההורים, "היה להן כיף בבית ואנחנו נהנינו מחברתן. מאז 7 באוקטובר אני רואה אותן בכל פינה בבית. במטבח, בגינה. לפעמים יחד, לפעמים לחוד. שתי הקטנות שלי".
אומרים שהברק לא מכה פעמיים באותו הבית.
"אז אומרים. לצערי הוא הכה פעמיים ולצערי הנפילות היו בבית שלי. גם אם אסון כזה היה קורה בבית של מישהו אחר הלב שלי היה נחמץ. אני עדיין לא מעכלת שהן לא כאן".
"אמא יצאה מהבית, קומת קרקע, וקראה להם לחזור. אריאל רץ קדימה עם אקדח שלוף, מוכן לחתור למגע, רואי והדר גיסתי רצו אחריו. כל זה קרה באופקים, הבית שלנו"
"כשקיבלנו את המידע על איפה הודיה נמצאה, אמרתי שאין סיכוי שתאיר עדיין בחיים. הן שכבו על האדמה, יד ביד. כל כך קיווינו שזה מה שיציל אותן"
"שמענו את השיחה בין שרון לאלי (שתועדה במצלמות הרכב), שרון מתחננת לאלי שיחזור בחזרה ולא יבוא כי המקום מלא במחבלים והוא עלול להיפגע, אבל אלי היה נחוש ולא היסס לרגע"
