דמעות המולדת / "אז מה יהיה אדם, מה יהיה?" זו השאלה ששאל שי שטרן את הילד אדם בן השבע בתוכניתו. וזו כנראה השאלה הכי קיומית שלנו כרגע. מה יהיה?
אבל בינתיים אנשים מבקשים סליחה כשהם פורצים בבכי קורס באבלם מול הטלוויזיה. הם בולעים את הרוק, מחכים איזה רגע עד שתעבור להם ההתרגשות ואז שבים לספר את סיפוריהם מסמרי השיער. כן, המון סוגי דמעות זלגו מעיני המולדת שלנו בחודש האחרון אבל לא היה לדמעות האלה שם.
אז על מה אכתוב 30 יום אחרי 7 באוקטובר, השבת הארורה? זמן האבל הראשון אחרי השבעה. ואז אני נזכר בשיר שכתבתי לפני 30 שנה שנקרא “מסע אל הנפש”. וטמונות בו השורות הבאות:
"מה יהיה?
כל טעות אנושית קטנה עוד הורסת אותי /
מה יהיה? שואל בימים של גשם /
מה יהיה? שואל, מה יהיה איתך מה יהיה איתנו ואיתי,
מה שיהיה זה מסע חזרה אל הנפש".
כאב בלתי נקלט / עשרות סיפורים קורעי לב ונפש סביבנו. כתבה אחרי כתבה. קבוצת הריצה שנרצחה. שני לוק ז"ל הנפלאה, סיון היפה (סיוני) אלקבץ ז"ל, 240 החטופים, ההורים של רוני התצפיתנית שהם מחכים שתחזור ואורי מגידיש ששוחררה על ידי צה”ל וחזרה בשלום הביתה לקריית־גת.
והלב נקרע למול שבעה מבני המשפחה של אביב הברון עורך המוסף הפוליטי בעיתון (שאני זוכר אותו מנעורינו המשותפים), שנחטפו ושלושה שנרצחו. מישהו מאמין למשמע אוזניו? מישהו יכול להבין צער כזה? גם אני איבדתי בחיים אנשים הכי קרובים לי. אבל אביב, מאיפה הכוח חבר ישן?
או הכתבה על ידין גלמן מסיירת מטכ"ל, ששיחק את התפקיד הראשי בסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר על הקרב בקיבוץ ניצנים שהותקף על ידי המצרים במלחמת השחרור ובמידה רבה דומה למה שקרה פה. ובמציאות המטורפת, ב־7 באוקטובר כשנקלע ידין לקרב יחד עם חברו סרן דוד מאיר ז"ל שניהם נפצעו, שכבו זה לצד זה יחד פצועים אנוש כשידין מנסה להציל את חברו ולא מצליח. הוא מספר את זה לאשתו של דוד מאיר והיא מתייפחת. מי לא?
כך הולכים הקוטפים / "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", כתב פעם המשורר נתן אלתרמן, והנה עכשיו צריך לקטוף מלפפונים, עזרה לחקלאים שאיבדו ידיים עובדות. ואני מכיר מתנדבים שיוצאים יום־יום לפנות בוקר לקטיף החדש הזה ברחבי שדות הארץ בדרום, במרכז ובצפון. אנשים שאין להם אפילו יבלת אחת על הידיים. אנשים שהפיליפינית מנקה את ביתם ולא הם. ועכשיו הם קוטפים.
אגב, "אולי תכתוב על מה שקרה לנו שיר", אומר לי אלי פיניש מ"ארץ נהדרת" כשאנחנו מסיימים לשיר את "יותר מזה אנחנו לא צריכים". אבל בימים אלה, פי כבר נותר אילם בלי קול.
החילזון / ואז חילזון אחד זוחל על רצפת החצר שלנו. יצור של סבלנות ועוד סבלנות ואיטיות. איך מדברים לחילזון? ומאיפה הוא הגיע הנה? אני חושב. ותוהה גם איך להעביר אותו חזרה לאדמה שאיש לא ידרוך עליו בלהט הריצה לממ"ד באזעקות. אז אני מעביר. האמת שאפשר ללמוד ממנו משהו. סבלנות, בית על הגב, וחוסן.
לא שוכחת / מרוב שהמילים שואה ונאצים מוזכרות בקונטקסט של הרוצחים המנוולים האלה, אני נזכר באמי שהייתה פעם שם, בגרמניה הנאצית. המון פעמים סיפרתי פה עליה. בחיים לא ממש התיימרתי להבין מה עברה שם. עכשיו כשראינו במו עינינו את הרוע ואת הטירוף הלא־אנושי והבלתי נסלח, עכשיו כשפתאום יהודים נרדפים ברחבי העולם, אני נזכר שרגע לפני שהיא נרדמה שאלתי אותה מה היא זוכרת. ואז פקחה את עיניה קצת. האמת שהיא הייתה נורא גמורה כבר. מרוב השנים והגיל, והסטרוקס, והמאבק על פשטות הבחירה שלה להמשיך לחיות והמבט העיוור (היא לא ראתה כמעט). "מה אני זוכרת מאז?" מילמלה, "הכל!" ענתה. "אני זוכרת את הכל, לא שוכחת כלום". ככה אנחנו נזכור את 7 באוקטובר.
הלוויות / הערב יורד ועם שעון מכוון לשעה פחות יורדת על ארצנו חשיכה מוקדמת. כן, יש המון גרסאות על החיים שלנו, אבל אחת כזאת כמו בחודש החולף לא נצפתה מראש. מה היה פה? כל השאלות כבדות המשקל האלה עפות באוויר והאבל מתמשך.
"הייתי כמעט ב־50 הלוויות", אומרת מישהי יוצאת קיבוץ בארי.
"50 פרידות מאהובייך? אלוהים, כמו בשיר של פול סיימון, 'פיפטי ווייז טו ליב יור לאבר'".
"כן", היא אומרת. "האוטובוסים יצאו, שעה אחרי שעה".
וככה נוחתת לה התודעה שדברים חולפים בדקה. הרגע הייתה ופתאום איננה, פתאום איננו. פתאום אינם.
קרב בגן המשחקים / עם השעה פחות, השמש עולה מוקדם, אבל זה לא משנה כרגע את עצב העולם. גם לא גדודי המכוניות שחזרו לנסוע בכבישי העיר הגדולה תל־אביב המכונה באזעקות גוש דן. ראיתי כבר השבוע אמהות משחקות עם ילדים בגן הנדנדות. במעין הרפיה. ונזכרתי שידין שגלמן מסיירת מטכ"ל אמר שהקרב הקשה שלהם התרחש בגן, בין הנדנדות בקיבוץ, מטורף. "רציתי להינצל כדי לחזור לאדווה", אמר ברומנטיות. מי זו אדווה? ניסיתי להבין למחרת אם שמעתי טוב. אה, אדווה דדון האמיצה. רק דוד מאיר ז"ל לא שב הביתה.
בשיחים / עורב מעצבן מגיח מלמעלה כמו המנוול שנחת עם אולטרה־לייט או רחפן בניר עוז. העורב רוצה לבלוע את החילזון. הוא מרייר עליו מלמעלה. אני ניגש ומרחיק את החילזון אל בין השיחים, שהעורב לא יראה. כמו חבורת הריצה המופלאה שמנתה ארבעה שיצאה לרוץ על הכביש בעוטף בין זיקים לקיבוץ אחר, הסתתרה בשיחים ונורתה, ורק אחד שרד. אני מרגיש שהלב נקרע.
שורה על מצבה / באמצע השבוע אני מדבר עם אביבה סבידיה, אמו של שלומי ז"ל שנולד ממש ביום שלי בנובמבר. "חרטנו שורה שלך על המצבה שלו", היא אומרת בבכי. והלב שלי נקרע עם ליבה.
"מה חרטתם?" שואל בזהירות.
"כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע" מתוך “שדות של אירוסים” שנכתב לפני 38 שנה, "בדיוק בשנה שבה נולד שלומי שלנו", עונה האם אביבה. "שלומי היה מכור למוזיקה", היא מספרת לי על בנה האהוב מכל.
אמנון ותמר / היי, מה יהיה? השאלה רודפת אותנו עכשיו. אפילו עד יהודֵי וישראלֵי לונדון ממנה מסמסים לי שהם ירדו למחתרת.
מה יהיה? החילזון זוחל כבר בשיחים. הוא נרגע קצת ומוציא את הראש. סימן לחזרה לביטחון העצמי שלו. "אבל זה לא חילזון", היא מתקנת אותי, "זה שבלול".
בסדר, שבלול. מה זה משנה כשהזמן משתבלל ונעלם. רוח הסתיו הישראלי הידועה מתחילה לנשב למול החוסן הישראלי החדש. מה שדרוש לנו עכשיו אלו נחישות, חמלה וסבלנות. ואני נזכר איך בבוקר המוקדם ב־7 באוקטובר לפני חודש, כשאלמוג בוקר הבלתי נלאה החל לשדר את מה שקרה - הצטמררנו. עכשיו בטלוויזיה תמיר סטיינמן עמיתו הנפלא שיחד עם אלמוג נהיו מעין אבות של משפחות העוטף. עכשיו תמיר מחבק את מי שדיווח עליהם בזמן אמת מתוך הממ"דים. ובוכה. גם אני. עכשיו אורי חזרה הביתה, אבל 240 עוד מחכים.
ואז שתי שורות משיר תופסות אותי:
"בשוך הקרבות כשנתעודד אל מחר /
בערוגות מפויחות נשתול אמנון ותמר".
ככה בפשטות כתבה עינת הולנדר. ואולי זה מה שיהיה. הלוואי שזה מה שיהיה. ×
הערב יורד ועם שעון מכוון לשעה פחות יורדת על ארצנו חשיכה מוקדמת. כן, יש המון גרסאות על החיים שלנו, אבל אחת כזאת כמו בחודש החולף לא נצפתה מראש
