הפחד הבא
הפחד הבא – אחרי הנוכחי, אחרי עצם המלחמה – הוא שכלום לא ישתנה. קרוב לכלום.
ששנה מהיום, שנה וחצי מהיום, מלקקים פצעים, ראש באדמה, הורים ובנים באדמה, נתניהו וממשלתו נאחזים בכיסאותיהם ובדף מסרים אחיד – הוא לא ידע, הוא לא שמע, הוא הציל את ישראל, אין בלתו – ובקפלן מתגודדת מחאה של עשרות או אפילו מאות אלפים, ומישהו בשם יריב טוען שבעצם בית המשפט העליון אחראי לכל הפיאסקו וצריך, קודם כל, לטפל בו. וצרחות בכיכרות, וצרחות באולפנים, וינון מגל מנפנף ידיים בערוץ 14, ונהג מונית נכנס איתי לוויכוח שבסופו אחד מאיתנו יצטרך לרדת מהרכב לפני הזמן, וזה לא הוא.
זה הפחד.
שישראל תחזור להיות בדיוק, או אפילו בערך, מה שהייתה ב־6 באוקטובר. שהישראלים שסלחו לנתניהו על הכל – על ההסתה לפני רצח רבין, על אסון שריפת הכרמל, על ההתנהלות במגפה, על אסון מירון – יסלחו גם על 1,400 הרוגים, 240 חטופים ו־145 אלף מפונים. היי, אותיות המפלגה הזו הן מחל.
ונתניהו יעשה את הדבר הזה שבו הוא עובד כל חייו: ימשיך. והרגביות והגוטליביות והאמסלמים ימשיכו איתו. יהיו סיסמאות חדשות שיאפשרו להם לא לקחת שום אחריות משמעותית – משהו כמו "ממשיכים באחריות" – וכל הקליפה הריקה שמדינת ישראל ומשרדי ממשלתה ואנשי המקצוע שלה הפכו להיות, כל הקליפה שהתפוררה וקרסה לאבק בשבת השחורה, פשוט תדביק את עצמה ברוק – כנראה של לקקנים – ותמשיך כמו איזה שלד מוזר וקריפי שעדיין צועד איכשהו.
הפחד הוא שלא יבוא תיקון. שהביזה תימשך. שההעברות הקואליציוניות יימשכו. שאנשי המקצוע ימשיכו להיות מוחלפים במקורבים נטולי כישורים ועתירי בוז. שישראל הראשונה, השנייה והחמישית לא יבינו שהן עכשיו – כמו שהיו תמיד – ישראל אחת. שאבישי בן חיים ימציא איזו תיאוריה מופלצת שלפיה... בעצם מה זה משנה מה לפיה; שאבישי בן חיים ימשיך בעבודתו הגדולה במחלף פילוג.
הפחד הוא שהמלחמה לא תיגמר, כי לא תהיה דרך מחמיאה לממשלה לגמור אותה. שהמצב הלא־נורמלי יהפוך לנורמלי החדש, וכולנו נצטרך פשוט לחיות עם שתיים־שלוש אזעקות ביום, כל יום.
הפחד הוא שהריבונות הראשונה החזיקה מעמד 82 שנים, השנייה 66 שנים – והשלישית, נו, הגענו ל־75, לא רע. אבל הפחד הוא לא שישראל תובס או תיגמר; היא לא. ארגון טרור, אפילו שניים, לא גומרים מדינה שיש לה צה"ל. הפחד הוא שנתניהו יהיה חתום על תעודת הפטירה של ישראל כפי שהכרנו, כפי שהיה שווה להכיר. הפחד הוא שהאיש המבוגר בחולצת "אחים לנשק" שתפס אותי השבוע במכולת והרעים עליי ש"אם אחרי כל זה הוא נשאר, אז אני לא", יהיה בסוף זה שיצטרך ללכת.
ישראל תישאר, אבל נטולת כל מה ששווה להיות ישראלי בשבילו. זה הפחד הבא. והוא לא יתגשם.
הטוב הבא
כי מול הפחד הזה, מתייצב הטוב הבא. הוא קטן, אבל גדל כל הזמן. הוא כתם סוכר נוזלי בתוך אוקיינוס של כאב, והוא מתרחב באדוות הולכות וגדלות.
כי בבוקר ובערב, כשאני יושב קצת בחוץ – גם כי מזג האוויר נסבל וגם כי שומעים את הבומים המתקרבים מדרום העיר לפני האזעקה אצלנו, וטוב לדעת מה עומד לבוא – אני מנסה לספור לעצמי את מעט הטוב שבכל הדבר הזה. אין הרבה פריטים ברשימה, אבל יש, נגיד, שלושה דברים טובים שאני מסוגל לספור כרגע, ותרשו לי לספור אותם כאן, בעיקר כי הם לא ייספרו בשום דרך אחרת:
1. כל האופן הזה שבו אזרחים ישראלים – "האזרחים ישרי הלב", כמו שיאיר גולן אמר לי בשבוע הראשון למלחמה – קמו יחד להיות מדינה־במקום־המדינה, ויודעים לספק ביעילות שמשום מה נהוג לקרוא לה "גרמנית" – אבל אולי הגיע הזמן להחליף ב"ישראלית" – את כל מה שמשרדי הממשלה שכחו מזמן. וכל הח"מלים האזרחיים, ממטה המשפחות ועד לאחרון קוטפי העגבניות ביישובי הדרום (היי בוגי!), כולם מאותתים לנו משהו ששכחנו – או הפכנו ציניים לגביו:
שאנחנו יודעים להיות חברת מופת אזרחית. לגמרי.
כן, פה ושם (ופה, ושם) ישראלים מסוימים מרימים (ומורידים) כיסא כתר פלסטיק בקטטה בפארק מים אשקלוני, אבל עזבו; זה לא גרוע יותר מכל חבורת חוליגנים בריטית. מצד שני, קשה לי לחשוב על הרבה מדינות שהיו קמות ככה מתבוסתן ברמת הדאגה וההתארגנות. שבהן קבוצות אנשים שביום־יום אין להם כמעט שום דבר במשותף, אבל ברגע הצורך יש להם הכל במשותף, נרתמים יחד לביצוע משימה כמעט סופרמנית: החזרתה לפסים של מדינה שירדה מהם.
2. האדיבות הפתאומית השקטה הזו בכל מקום. כן, יש בה גם שפיפות קומה, יש בה גם כאב מסוגר שמבקש שיניחו לו לנפשו, אבל משהו בדרך שבה אנחנו פונים עכשיו זה לזה כמו נטען באיזו שותפות גורל שמחייבת אותנו לזהירות ועדינות בזולתנו.
כי כל זמן שצרחו לנו ש"אחים אנחנו", צרחנו בחזרה: מי אח שלך, מי. אבל ברגע שהתחלנו לאבד אחים ואחיות ממשיים, גם אם של מישהו אחר, גילינו שהישראלי שמולנו – בלי קשר לכמה הוא מולנו – דובר אותה שפה ילידית. פעם חשבנו שזה לא מספיק לכלום. כרגע אנחנו מבינים שזה עשוי להספיק להמון. אנחנו צריכים את נעם תיבון וגם את עשרות החרדים שהתנדבו לצה"ל. אנחנו צריכים את רחל מאופקים וגם את פרופ' אסא כשר. את שר הפנים המצוין משה ארבל, וגם את שר החוץ המצוין יוסף חדאד. מה אנחנו פחות צריכים? את איתמר בן גביר.
3. ההבנות המשותפות החדשות שלנו. שאין פרטנר (ואם יש, דברו איתנו אחרי החגים הבאים־הבאים). שיש אחריות (ומי שמנסה לחמוק ממנה, היא כבר תמצא אותו). שאין מקום אחר (ואולי יש, אבל זה תמיד על זמן שאול, עד שהם יתחילו לחשוב שאנחנו הבעיה שלהם). שאין מצב לעוד ממשלה לא מתפקדת (או ראשות ממשלה שאינה מוגבלת בזמן). ושישראל לא יכולה בלי צה"ל יבשתי חזק, בלי משרדי ממשלה יעילים (ואמיתיים, אם אפשר. לא משרד המורשת, ההשקיה וסיבון התפוצות), בלי עובדי ציבור מקצועיים ובלי ריבונות הכל־כלול – כולל כל קיבוץ קטן בדרום או יישוב קטן בצפון.
ואנחנו מבינים שהישראליות החדשה לא תהיה זהה לקודמתה. כי הסולידריות הנוכחית מתכנסת סביב צורך בשינוי מהותי שנדמה לי שרובנו מסכימים על רובו. אז יהיה פה אתחול, ומהסוג שידאג שישראל תהיה מדינת כל מוכשריה ותורמיה, ולא מדינת כל מקורביה ומחלקי־ג'וביה. ואם לנסח את ההבנות המשותפות החדשות האלה בשלוש מילים פחות תקניות: נגמר הבית זונות.
חבל רק שהוא נגמר רגע אחד אחרי שאנחנו כמעט נגמרנו. ×
הפחד הוא שהאיש המבוגר שתפס אותי השבוע במכולת והרעים עליי ש"אם אחרי כל זה הוא נשאר, אז אני לא", יהיה בסוף זה שיצטרך ללכת
