אני יושבת חצי מטר מדפנה הימן כשהיא מקבלת את ההודעה המזעזעת בטלפון שלה. זה קורה כששתינו יושבות על ספות הבמבוק בחצר של מלון ים סוף באילת. מאז 7 באוקטובר הוא כבר לא מלון, אלא כפר פליטים ועקורים בתנאי חמישה כוכבים. ובעיקר הוא מארח את תושבי קיבוץ ניר עוז, כלומר את מי ששרד ממנו אחרי הטבח, שגבה מהקיבוץ יותר ממאה הרוגים וכ־80 חטופים.
מסביבנו קרקס שלם. קרנבל של נתינה באדיבות עם ישראל האהוב והמגזימן. יש פה מסאז'יסטיות שפתחו בחצר מיטות עיסוי מתקפלות, הגיעו בהתנדבות כדי לטפל בנשות העוטף הפצועות. מלצרית נאה מסתובבת בין האורחים כשהיא נושאת מגש שעליו כוסות יין אורגני, באדיבות נאות סמדר. מישהו אומר בקול, "פתחו בלובי עמדה של קנאביס רפואי בחינם", וכמה בחורים צעירים קמים מהחצר וטסים לשם. יש פה אפילו ליצן רפואי שמהלך בחצר עם אף אדום, ניגש לניצולי העוטף והם מרימים אליו פנים ריקות מהבעה. במקום עיניים יש להם אבן שחורה באישונים.
ובין כל אלו יושבת דפנה, אישה כחולת עיניים עם קול רך, מתנגן. נדלקתי עליה מהשנייה הראשונה שבה פגשתי אותה, כשהיא נכנסה לחדר של הדס קלדרון - ששני ילדיה ארז וסהר חטופים בעזה - אוחזת בצלחת עם עוף. "איכס, מי יכול לאכול עכשיו עוף", אמרה הדס, חברה של דפנה מאז שהיו יחד בבית התינוקות. "אז לפחות שעועית", דפנה אמרה, התיישבה ובלי למצמץ דחפה להדס מזלג עם ירקות. בהמשך היא סיפרה לי שהיא פה לא רק כדי לעזור להדס, אלא גם כי היא מתנדבת בחמ"ל של ניר עוז שהוקם בלב הלובי, משמשת כאחראית הסעות ללוויות ולביקורי ניחומים. היא באה לפה כשהכל התחיל, למרות שהיא לא גרה בקיבוץ בכלל, עברה מזמן למושב שדי אברהם. היא כל כך בנתינה שלה לאחרים, שלוקח לה חצי שעה בערך כדי להגיד לי שכן, גם לה יש מישהו חטוף מניר עוז. ולא סתם מישהו, אמא שלה, דיצה הימן, נלקחה באלימות רצחנית מתוך הכורסה הקבועה שלה בבית ונמצאת כבר ימים רבים מנשוא בשבי חמאס.
דפנה מספרת לי שאתמול קבוצת מתנדבים הלכה לקיבוץ ומצאה שם את החתולה של אמא שלה. "קוראים לה מיה", היא אומרת, "היא נעלמה ביום שחטפו את אמא שלי לעזה. אבל אתמול מצאו אותה מסתובבת בין ההריסות של הקיבוץ. היא לא הסכימה לגשת לאף אחד. כנראה מחכה שאמא שלי תחזור ותקרא לה הביתה". אני לא מספיקה לשאול אותה אם נראה היה שהחתולה סובלת מטראומה, השאלות המטומטמות שקופצות לך לראש כשאת מדברת עם אישה שאמא שלה נלקחה למאורה חשוכה, כשפתאום נשמע הפינג הזה של הודעה בטלפון. דפנה שולחת את היד למכשיר שעל השולחן, מורידה את ראשה החצי בלונדיני־חצי אפור למטה כדי לקרוא אותה. אני נזכרת איך קודם היא אמרה לי שהיא מתה לצבוע את השיער אבל נשבעה לעצמה לא לצבוע אותו עד שאמא שלה חוזרת. "כאות הזדהות עם דיצה", היא אמרה, "גם לי יהיה עכשיו שיער לבן".
כשהיא מרימה את הראש שלה חזרה מהטלפון אני נבהלת. הפנים שלה, שתמיד יש עליהן חיוך, פתאום נופלות. היא נראית כל כך עצובה שאני משוכנעת שהיא קיבלה את ההודעה הכי גרועה שקרוב משפחה של חטוף יכול לקבל. "קרה משהו?" אני שואלת אחרי דקה שבה היא פשוט יושבת המומה ובוהה בטלפון. "כלום", היא עונה, "זו הייתה אחותי. מישהי כתבה פוסט ממש מחריד על אמא שלי". היא נותנת לי את הטלפון עם צילום המסך, ונשבעת שלוקח לי המון זמן להאמין למה שכתוב לי מול העיניים. "בין החטופות יש נשים שהחטיפה שלהן היא בבחינת קארמה איז ביץ'. למשל דיצה הימן בת 84, שהיא עובדת סוציאלית... מי יודע בכמה גברים התעללה. כמה גברים דפקה. כידוע כל העובדות הסוציאליות הן בהמות מגדר פמיניסטיות ופרזיטיות, שונאות גברים גרושים וחובבות מחבלים. דיצה השריצה בת בשם נטע המשתייכת לארגון טרור בשם נשים עושות שלום, שעכשיו מאוד שמחה שאמא שלה בעזה".
זה בלתי נסבל לשבת פה בחצר של מלון ולקרוא את כל הנאצות האלו על דיצה, שלמדתי לאהוב דרך התיאורים של דפנה. ואז מגיע משפט שמעורר בי זעם בלתי נשלט. אותו לא אצטט, רק אגיד שהוא כולל איחולי אונס. איחולי אונס לאישה חטופה. בת 84. זה מה שהנפש שלהם העלתה מתוכה כשהם ראו את התמונה שלה. "זו בטח סתם איזו קוקואית שצריך לאשפז", אני ממהרת להגיד. "הלוואי", דפנה אומרת, "זאת דווקא מישהי שיש לה עשרות אלפי עוקבים שעשו לזה לייק. אבל זה לא רק היא, בכתבות על אמא שלי מופיעים טוקבקים כאלו כל הזמן. שתישאר בעזה ואיזה כיף שחטפו אותה, שתהנה לה בחברת הפלסטינים שהיא כל כך אוהבת, מאשימים אותה שהיא חלאה תומכת חמאס" .
דפנה הייתה בבית של בן הזוג שלה ברחובות כשדיצה הימן התעוררה בביתה שבקיבוץ ניר עוז עם האזעקות של שש וחצי בבוקר. המטח אמנם היה מאוד כבד, אבל דיצה היא כבר נמרת עוטף קשוחה. הספיקה לדבר קצת עם ארבעת הילדים שלה, הודיעה שהיא נכנסת לממ"ד, ואז בסביבות עשר בבוקר הקשר איתה נותק. בשעה אחת בצהריים בערך דפנה ניסתה להתקשר אליה שוב, וקול דובר ערבית ענה לה בטלפון של אמא, "איטס חמאס, איטס חמאס". "זרקתי את הטלפון כאילו שזה נחש", דפנה אומרת, "זהו, מאז אני מקליטה כל שיחה נכנסת".
אחר כך האחיין של דפנה נכנס חזק בסרטוני הזוועה שרצו ברשת. הוא ישב שם ועבר פריים־פריים עד שמצא את הסרט הבא. "אני שונאת לדבר על הסרט הזה", דפנה אומרת, "רואים שם את אמא שלי, גוררים אותה ברווח שבין הבית שלה והבית של השכנה. בפריים הבודד שבו הפנים שלה לא מטושטשות יש לה פרצוף מלא בהלה, עם הפה פתוח כזה, הבעה שאותי היא מזעזעת. ואני יודעת שזה רק פריים אחד, יכול להיות שזה סתם ככה בגלל הפריז, אבל זה גומר אותי. ואחרי זה מצאו עוד סרטון אחד, שמושיבים אותה במושב האחורי של רכב. כל כך כואב לי לדמיין אותה רחוק מהמיטה הנוחה שלה, מהפרטיות של הבית האהוב שלה, נמצאת במקום זר עם מפלצות שאין להם שמץ כבוד לאנושיות שלה.
"היא לא אישה מפונקת, היא חזקה, אבל היא מבוגרת, ואני כל הזמן חושבת על מה שיוכבד ונורית, החטופות המבוגרות שחזרו סיפרו. יוכבד אמרה שהרביצו לה, שהעמיסו אותה על אופנוע והצעידו אותה קילומטרים ארוכים בתוך המנהרות. לאמא שלי יש בעיות בברכיים והיא בקושי הולכת את המרחק מהבית שלה עד החניה. זה הופך את הבטן. איך היא הצליחה ללכת, כמה כאב לה, מה היא תעשה בלי התרופות שלה?"
היא מדברת ואני ישר חושבת על אמא שלי, בת 89. היא בטח צופה עכשיו בחדשות בלופ, תוהה מה תכין המטפלת לין לארוחת הצהריים. בשעה אחת, מקסימום אחת ורבע, היא רוצה את מרק הבטטה או העגבניות שלה. לנשים מבוגרות חשוב לשמור על סדר יום. בא לי לצרוח כשאני חושבת על מישהו פורץ לתוך מקדש היומיום האינטימי של אמא שלי, לוקח אותה למנהרה שבה אין אור יום, רק ניאון וטחב, מכניס אותה לפרק אימה של "פאודה".
אין שום צל של ספק שלדפנה, אחיותיה ואחיה כבר מספיק כואב לחשוב על אמא שלהם במנהרה, על רצפה קרה, אז באיזו זכות אנשים מתוך העם שלהם עוד מעיזים לנסות להכאיב להם עוד יותר? אין לי מושג מאיפה מגיעים האנשים עם לב העטלף השחור הזה. באיזה תנאים גדל אדם שרואה תמונה של גברת יפה וכסופת שיער בת כ־80, והאינסטינקט הראשוני שלו זה לאחל לה כמה שיותר סבל?
המדינה הגיעה למצב כזה של טירוף שהכל כולל הכל עובר דרך חוד המחט של הפוליטיקה. הנרצחים והחטופים ובני משפחותיהם שילמו מחיר נורא בשביל ההגנה על הגבול, הם אמורים להיות קדושים מסוג חדש - כולנו צריכים לסתום את הפיות שלנו ולעשות רק דבר אחד: לבקש מהם סליחה שזה קרה להם ולכבד אותם עד הסוף.
דיצה נולדה בתל־אביב, דור שישי בארץ למשפחה דתית מחברון. היא הגיעה לניר עוז כחלק מגרעין נח"ל ועבדה כל חייה כעובדת סוציאלית. כל בוקר הייתה קמה, נוהגת במכונית שעה לבאר־שבע, מטפלת שם באנשים שבאמת זקוקים לה, ואז נוהגת בחזרה עוד שעה לניר עוז. ככה היא המשיכה בחריצות עד גיל 80, למרות שארבעת הילדים שלה התחננו שתפסיק. הייתם מצפים שחיים שלמים כאלו, של שירות לחברה הישראלית, יספיקו כדי לתת לה חסינות מהקריאות בוגדת.
"אני כבר שנים שונאת את ההתנהלות של המדינה, במה שכל הזמן מתעסקים פה", דפנה אומרת, "אני יודעת, הרוב שפוי ונהדר, גם ימנים וגם שמאלנים, אבל האנשים שניאצו ככה את אמא שלי? הם ממלאים אותי ייאוש ומחלישים את האמונה שלי, אני לא מרגישה שהם בכלל יהודים. אם אמא שלי לא חוזרת אליי כשהיא בחיים, אני פה לא נשארת, ולא בגלל שאני לא אוהבת את המדינה שלי. בגלל שבמקום שלא נותרו בו ערכים בכלל, אני לא רוצה לחיות".
היא לוקחת שלוק מהמים שעל השולחן, כל כך בראש שלה עם אמא דיצה שהיא לא שמה לב שהם כבר חמים כמו תה ארל גריי, ואני חושבת שלא, אסור שהיא תרגיש כל כך מובסת רק בגלל שכמה אנשים שהנפש שלהם היא אסלה בלי חיבור העזו לדבר ככה על אמא שלה, ובעצם מנסים לרוקן את מדינת ישראל מכל מה שהגון, מוסרי, אנושי.
"חייבים להחזיר דחוף כמה פרות קדושות ששחטנו למדינה הזאת", אני אומרת לדפנה, "כבוד למשפחות שכולות. כבוד והרכנת ראש בפני כל מי שנרצח או נחטף בטבח הזה, כולל בני המשפחות שלהם. אחרת בשביל מה אנחנו נלחמים פה? בשביל מדינה שכולה לעג לכל מה שיפה וטהור?" אבל היא כבר לא שומעת. "לפעמים אני עושה משהו הכי פשוט ורגיל שיש, למשל יורדת במדרגות", היא אומרת, "ופתאום חולפת לי מחשבה: אני חייבת להתקשר לאמא שלי. ואין. אין לי אותה". ×
אין לי מושג מאיפה מגיעים האנשים עם לב העטלף השחור הזה. באיזה תנאים גדל אדם שרואה תמונה של גברת יפה וכסופת שיער בת כ–80, והאינסטינקט הראשוני שלו זה לאחל לה כמה שיותר סבל?
