לא בא לי לכתוב על כדורגל. האמת, אני כמעט כבר לא חושב על כדורגל. בין הלוויות של חברים ליציע ותפילות לחברים שאי שם, נשאר מקום קטן לספורט שריגש אותי עד לא מזמן. החלומות הספורטיביים נעצרו.
כנראה שהקהל לא יחזור בקרוב למגרשים ונשאלת השאלה מהו כדורגל ללא קהל, ללא אהבת האוהדים? נכון, הייתה הקורונה – אבל עכשיו זה משהו אחר לגמרי.
אני מניח שכל גול יוקדש לאוהד שנרצח, לחייל שנפל. מצמרר. אך האם באמת יש עבור מה לשחק? פרנסי הכדורגל צריכים לחשוב טוב־טוב עם עצמם האם יש ערך לכל זה. אני מודה שאני בספק.
במעבר חד מאוד, אני רוצה לדבר קצת על הקבוצה שלי, הפועל ת"א. עד שהתרגלתי לעוף המוזר מייקל ולקאניס, הופס הוא נעלם. ביטויים כמו "בניית קבוצה" ו"פרויקט לשנים" עפו ברוח עד אמסטרדם. שמענו על דחיית שכר לשחקנים. תרוצו, תתנדבו לשמח ילדים, תתאמנו ותשחקו. תשלום תקבלו בשש אחרי המלחמה.
אני מבין שטוסטר משולשים בתור מאמן היה יקר מדי להנהלה של הפועל, אז הם החתימו את בורחה למה כדי שיוביל את המועדון. אין לי הרבה ציפיות ממנו. חבל, סלים טועמה ושביט אלימלך, שכבר אימנו את הקבוצה, שניים שמתפקדים בצורה מרגשת בכל מה שקשור לעשיית טוב מול האוהדים, היו יכולים לקבל את המפתחות וליצור קבוצה מרגשת. אנחנו זקוקים לאנשים, לסמלים שנוכל להזדהות איתם, במיוחד עכשיו כשהכדורגל הופך למשני. אבל הפועל כמו הפועל, מחמיצים ממטר הזדמנות לייצר זהות אדומה ומנחמת.
מאז תחילת המלחמה ותיקי הפועל ת"א נרתמים, מסייעים, תורמים – כמו כל העם הזה. משתדלים להגיע לכמה שיותר הלוויות, מבקרים את הפצועים בבתי החולים, מנסים להעלות חיוך על שפתי האוהדים. זה מאוד מרגש. המון אבידות כואבות היו לקהילת הפועל ת"א מאז אותה שבת ארורה. המון כיסאות של אוהדים מכל הקבוצות יישארו ריקים כשהספורט יחזור, כשהשפיות אולי תחזור. כשהמלחמה תסתיים. האהבה תנצח וגם אנחנו.
