אחרי קצת יותר משבועיים של גיהינום בטיפול ופינוי מאות גופות מרוטשות מהטבח בדרום, היה למוטי בוקצ'ין, דובר זק"א, ערב אחד של שקט. זה קרה ביום שני שעבר. "באותו בוקר כבר הייתי שחוק לגמרי. הרגשתי שאני לא מסוגל לנשום", מספר בוקצ'ין. בשתיים וחצי בלילה הלך לישון. שעתיים לאחר מכן מצאה אותו אשתו מפרכס במיטה, כשקצף יוצא מפיו. אחרי בדיקות הודיעו הרופאים לבוקצ'ין שהוא נמצא בעומס רגשי קשה. או במילים אחרות: שהוא התמוטט על רקע נפשי. "אמרו לי: הגוף שלך לא עמד במעמסה".
זו לא הפעם הראשונה שבוקצ'ין, שעובר בזק"א כבר 25 שנה, נחשף לזוועות. אחרי אסון מירון כמעט עזב את העבודה. אבל גם הניסיון העשיר שלו לא הכין אותו למה שציפה לו ב־7 באוקטובר. "אתה מסתכל ימינה ושמאלה ובכל מקום יש מוות. הדבר ששבר אותי היה האכזריות. למרות שאני אדם מאמין, יש לי הרבה שאלות עכשיו. אנשים נגזר דינם למות, את זה אני עוד יכול להבין, אבל למה באכזריות כזו?" בוקצ'ין, שממשיך מאז בטיפול, הוא לא היחיד שנשבר נוכח הזוועות. "החבר'ה שלנו מתפרקים אחד־אחד. אני יודע לפחות על 20 מתנדבים שלא יחזרו לשטח לפני שעברו טיפול רציני".
מאות אנשי צבא, מתנדבים וצוותים רפואיים וסיעודיים שמסייעים בטיפול בנפגעים כבר סובלים מתסמיני טראומה. לפי הספרות הרפואית, בין עשרה ל־30 אחוז מהם לא יתגברו על מה שראו ויוגדרו כסובלים מפוסט־טראומה, מצב כרוני קשה הפוגע בכל תחומי החיים. הזעזוע נוכח הרוע הבלתי נתפס כבר גבה חיים: נהג ההסעות שפינה את הניצולים ומתנדב שעבד בשטח נטלו את חייהם לאחר שליבם נשבר מצער. קצינת נפגעים של צה"ל לקתה בליבה.
"אתה יודע איך אתה נכנס לאירוע הזה, אבל אין לך מושג איך תצא ממנו", אומר אביאל פרנס, איש מילואים של הרבנות הצבאית, שלוקח חלק במלאכת זיהוי הגופות בשורה. "הדברים צפים כשאתה חוזר הביתה. אתה פותח את המקרר ומריח את המקרר של הגופות, רואה את הבן שלך שוכב ונזכר במראות מהעבודה".
במוקדים הטלפוניים של משרד הבריאות ושירותי בריאות כללית טיפלו בשבועות האחרונים באלפי פניות של צוותים במצוקה. ב"כללית", שאלפי עובדים שלה נפגעו במלחמה, נעקרו מבתיהם וגויסו לצה"ל, גיבשו תוכנית מסודרת על מנת להציע להם עזרה נפשית. "חייבים לשמור את המערכת מתפקדת במלוא כוחה כדי שתוכל לטפל באנשים, למרות הפגיעה שספגה", אומרת אורנית בר טל, סמנכ"לית וראש חטיבת משאבי אנוש בקופה.
"יש תשומת לב מרובה למטפלים", אומר גבי פרץ, הפסיכולוג הראשי של משרד הבריאות. "במחנה שורה פועלים כ־150 עובדים של מערכת הבריאות, יצרנו קשר טלפוני עם כל מי שעובד שם, לראות אם הוא זקוק להתערבות ממוקדת שתעזור לו להתמודד. לחלקנו עוזר להיות פעילים, מתפרקים דווקא כשמגיעים הביתה".
"שורה זו משימה שלא הכרנו", מודה סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ, ראש ענף קליני במפקדת קצין רפואה ראשי. "כשהבנו את סדרי הגודל של הפגיעה, מיהרנו להקים צוות טיפולי של קב"נים מאוד ותיקים במילואים, ואנחנו עושים התערבויות לכל החיילים שנמצאים שם ברמה היום־יומית, על מנת ליצור חוויה מחזקת של אחדות".
הטיפול בשטח נועד למזער את הנזקים העתידיים של הטראומה, אבל בחיל הרפואה כבר מתחילים לעבוד על תוכנית לטיפול במי שלא יצליחו להתגבר על העומס הרגשי. עדיין מוקדם להעריך כמה חיילים יזדקקו לטיפול כזה, אבל ברור שמדובר בהיקפים גדולים. "ייקח לפחות עוד חודש עד שנדע אצל מי מנגנוני ההגנה הטבעיים עשים את פעולתם ומי סובל מפגיעה תפקודית", אומרת ליפשיץ. "נצטרך לתפור את המענה ספציפית לאוכלוסייה הזו. בניגוד ללוחמים שסובלים מפוסט־טראומה, ויש להם תסמינים של עוררות ודריכות, אצל מפני גופות למשל אנחנו מצפים לראות חלומות חוזרניים או מחשבות רעות, ולכן המענה הטיפולי שיותאם להם יהיה שונה. יש טיפולים מוכווני טראומה שכבר נעשה בהם בעבר שימוש בצבא, כמו EMDR (טיפול באמצעות תנועות עיניים ‑ ש"ר). נצטרך להבין איך מספקים את הטיפול בהיקפים כאלה".
בבית החולים סורוקה, שטיפל במאות נפגעים בימים הראשונים שלאחר הטבח ושאחדים מעובדיו נרצחו ורבים מהם חוו את הזוועות בעצמם, מבקשים להאיר דווקא את התקווה, לא את הטראומה. "בסיטואציה כאוטית, שבה העולם הופך להיות מקום מסוכן עבור אנשים שחוו כזו טראומה, בית החולים הוא דווקא מקום בטוח", אומרת ד"ר יעל לבאות, מנהלת התוכנית לתמיכה בצוותים. "העובדים שלנו לא רוצים ללכת הביתה, מבקשים להישאר עוד משמרת ועוד משמרת. זה כמובן לא אומר שאין קושי או סבל. המסר שלנו הוא שלא נבהלים. לא עושים פתולוגיה מכאב נפשי, להפך. מדובר בתגובה נורמלית לאירוע שהוא לא נורמלי".
גם חיים אוטמזגין, שמפקד על היחידות המיוחדות של זק"א כבר 20 שנה, מאמין שצבא המתנדבים שלו חזק מספיק לעמוד במשימה הקשה שהוטלה עליו. "אין אדם שהאירוע הזה לא משפיע עליו, לא משנה כמה הוא מנוסה", אומר אוטמזגין. "החוכמה היא לא לתת לזה להצטבר. כל אחד מוציא את זה בדרך שלו. אחד כותב סטטוס, השני פוסט. איש מקצוע מכיר בזה כחלק מהכלים שלו. בדיוק כמו שהוא לובש כפפות, צריך לדבר ולשתף. אין לנו פריבילגיה ליפול". ¿
