-בחממה-
יש משהו מטעה בלעבוד בחממה.
בחוץ, קילומטרים בודדים ממך, עזה, ארץ הדם על הידיים. עשן רחוק משם. ובשמי המלחמה, שמקודם עוד נמצאה בהם פיסה לירח בלתי מעורב, ולקישוטי להקת בזים שחורים, עכשיו מטוסי קרב חגים, ומדי פעם בומים עמומים.
ובכל זאת, לכאן, פלנטת החממות שבמושב עמיעוז, החדשות הרעות מבחוץ לא חודרות; צבע אדום לא נשמע; וגם אם יישמע, אין מרחב הגנה או בריחה; וניילון החממה שסביבך כאילו מחבק ועוטף. כאילו חוצץ מהאימה.
אתה ביקום אחר עכשיו. וביקום הפוטוסינתזי הזה יש רק עגבניות. ירוקות או אדומות. מוכנות לקטיפה או לא. ואתה צריך למהר, לשלוח יד, לקטוף. אחת ועוד אחת ועוד אחת. זו המלחמה שלך.
הן לא יבשילו על הענף לנצח. ואין יותר מדי ידיים אחרות. אז אתה ממהר. אחת ועוד אחת בשביל החקלאי שפה; ובשביל החקלאות הגוססת שלנו; ועוד, בשביל המשכיות מפעלי העוטף; ובשביל הישראליות וההתיישבות והחוסן; ואחת, בשביל שלא ינצחו אותנו גם בזה.
ואתה מרים ראש, סביבך אוקיינוס עצוב של עגבניות מצפות; וזאת רק חממה אחת מרבות. מלחמה אבודה, אתה חושב, ובכל זאת ממשיך; אחת ועוד אחת. שעון העגבניות מתקתק, אין מקום לעצירה;
אתה בזמן מבצע.
-בטנדר-
בטנדר טויוטה לבן עם דגל ישראל, בלב מרחבי חול חקלאיים זרועי חממות; חלקן ריקות, אין טעם לנטוע, חלקן מלאות יבול בשל, אין די יכולת לקטוף; ראיתי חקלאי שבור.
זה היה עצוב.
ישבנו בטנדר שלו איזה 40 דקות. דני, בן 60 מעמיעוז, בעל מטעי העגבניות שאליהם הגעתי להתנדב, נשען קצת על ההגה, ניסה לעשות סדר בחזיתות שמולו.
אז יש את הפועלים התאילנדים, שנמלטו מהארץ כבר בימים הראשונים, אף שניסה לשכנע; ויש את השכנים, המשפחה, שעזבו לאילת והשאירו אותו מהבודדים במושב, לאכול לבד, לישון לבד; ויש את הטורקים כפויי הטובה, שהתייצבו לצד הטרור, והציפו בעגבניות מתחרות לשלו; ויש את הרשתות, ששנים בחרו בתוצרת הטורקית; ויש את הבנק שעוד קודם היה על הצוואר של דני; ויש את ההוא מהשתילים, שדני קנה ממנו אבל אין טעם לבוא ולקחת, כי מי משוגע לטעת עכשיו; ויש את נציג הרשת שקונה ממנו, הוא בדיוק על הקו מולו, מגלה אמפתיה, מקשיב בסבלנות, ולצד זה מתעניין במספר המשטחים שהספיק לקטוף. "זה הכל?" שואל; וחוץ מזה, יש את החזיתות הקטנות, שלא נספרות, זה שלא הכניס לפה כלום מהבוקר או שבמקרר יש חלב פג תוקף.
ויש כמובן גם את רוצחי השטן של חמאס. אלו שבבוקר ההוא, לפני הכניסה לעמיעוז, בכיכר, החליטו לפנות למבטחים הצמוד; לזרוע שם פורענות. יגאל עמר, יו"ר ועד עמיעוז, מגדל עגבניות גם הוא ("60 אחוז מהן ייזרקו"), יתאר בהמשך איך הוא ואחרים נסעו להגן על שער המושב הפתוח; ואיך חסמו את הכניסה בעזרת הטנדר פגוע הכדורים של הרבש"ץ, שי יפרח; ואז יספר על הנס הפרטי שקרה לו. בתו ומשפחתה שהסתגרו בממ"ד ביתם במבטחים ניצלו אף שמחבלים הסתובבו אצלם בבית; "ואני במושב שליד, קרוב, עם אקדח, בלחץ אימים, ולא יכול לעזור לה. חוסר אונים", יספר.
בחזרה לדני. מקודם, כשהטנדר שעט בדרכי החול החקלאיות והעלה אבק, שנמהל באוויר דחוס הדמים של העוטף, החקלאי הוותיק ניסה להבין משהו לגבי העגבניות של הטורקים. "איך מפרנסים תומכי מחבלים?", אמר־שאל, "ראית איזה עגבניות יפות, גדולות, אני יודע לגדל? יותר חזקות משל הטורקים. אז אני כועס. על הרשתות, העם, על כולם. למה שלא תקנו מהחקלאי הישראלי? למה לא העגבנייה שלנו? תראה איך אנחנו עובדים קשה".
גם לו ברור שחלק נכבד מהיבול ייזרק. כבר נזרק. הוא עושה תחשיב: אתמול פחות מארבעה משטחים נקטפו. כמעט כלום. היום המצב השתפר. מ"אחים למשק" באו עשרה מתנדבים, ויש מ"השומר החדש", וכמה כוורנים מרמת הגולן, ועוד משפחה מרהט, שעובדת בחצילים. זה עדיין מעט. עובד תאילנדי עושה בממוצע משטח וחצי עגבניות ביום. מתנדב ישראלי, עם כל הרצון, יעשה אולי שליש.
"ועדיין, לא משנה כמה המתנדבים קוטפים, אתה אומר תודה. אם לא הם, מלח הארץ, אתה גמור. מחוק", דני אומר ואז מוסיף ש"נהיה קזינו לגדל פה. ובכל זאת אתה מנסה, מסתכן. גמרת את היום, זה נס. יש חקלאים שזהו, סגרו משקים, ירדו לאילת. אמרו לפחות נרוויח את הפינוקים שם".
זו שיחה שלא תהיה בה אופטימיות רבה. "אף פעם לא הייתי במצב כזה", דני יגיד, "לחצים, לחצים, יצאה הנשמה".
ותכף, לפני שניפרד, עדיין בטנדר, ילקה את עצמו. הילדים שלו בכיוונים אחרים בחיים. הם כבר לא ילכו בעקבותיו, כמו שהוא בחר להמשיך את אביו. וגם הוא, הייתה לו אפשרות לעבוד במשהו אחר. רק שהאדמה חזקה ממנו. "אני מלא־מלא חרטה. גם במשפחה שלי כועסים עליי. אבל זה בדם. בדם". הוא אומר ואז מוסיף: "גרמו לי לא לאהוב את המקצוע שלי".
להיות חקלאי זה להתפלל. לשמש ברכה, לגשם ברכה. ובאמת, אלוהי הטבע עשה פה את שלו. העגבניות יפות וגדולות. זה לא הספיק הפעם. ברקע נשמע עכשיו בום מסביר מאזור עזה.
אולי, אני חושב, יש מקום לעדכן את נוסח התפילה.
-רהט-
כמה שעות קודם.
בשטח חולי ברהט, הכלוא בין שני מבני תעשייה, מתגודדים מאות מאחורי שלושה תורים, כל אחד מסומן בשלט – קל, בינוני, קשה. דרגת הקושי של עבודת החקלאות שניתן לבחור. קטיף מלפפונים או חצילים בגובה למשל זה קל; כרוב, חסה, ירוקים למיניהם, קשה; בננות, מה שצריך סולם, כבר קשה מאוד.
מגוון ישראל פה. נערות, פנסיונרים, הכל; אחד, שראיתי קודם, בחניה, עטוף טלית, מניח תפילין; או אחר, שנשען על שני קביים, נכה צה"ל.
זה הבוקר הראשון שבו החמ"ל של "אחים למשק" פועל מכאן, אזור התעשייה עידן הנגב. ברדק, ובכל זאת בתוך שעה לא יישאר פה אף אחד. המתנדבים מחולקים לקבוצות, תדריך קצר, קבוצת ווטסאפ משותפת, ראש קבוצה ממונה, מפה נפרסת על הארץ עם הוראות הגעה ובטיחות, והיידה, לחקלאות. אדמת הארץ מחכה.
אני מצורף לקבוצה 22 ב'. עשרה מתנדבים מתקבצים בשלושה רכבים, יוצאים בשיירה. אני ברכב של ליאור, בן 58, איש תוכנה מתל־אביב, פעם ראשונה מתנדב; ערן, 52, יועץ בפרויקטים של תשתיות מרמת־השרון; וגיא, 53, יזם מתל־אביב. שני האחרונים עד לפני חודש שטפו את הארץ בהפגנות "אחים לנשק", ועכשיו שוטפים בהתנדבויות. "במחאה יצאנו להילחם על המדינה וגם עכשיו. המטרה לא השתנתה", אומר ערן, ואז מונה את התפוקה שלו בחודש האחרון: סיורי אבטחה, חילוצי תושבים מהעוטף, ארגון ושינוע חבילות ועכשיו חקלאות. סלרי, פירות הדר, עגבניות. "נעבור את כל הסלט", גיא מבטיח.
גיא, שפעם ניהל את חברת החילוץ וההצלה של חיליק מגנוס, התנדב קודם בחמ"ל הנעדרים באקספו. נמנה עם צוות פנימי שנחשף לחומרים הנוראים ביותר. הוא זוכר זיהוי של מישהי לפי טקסטורה על השמלה או של בחור לפי צבע מכנסיים. "בוא לא ניכנס לזה", גיא מבקש, ואז בכל זאת אומר ש"היה קשוח. דברים שאי־אפשר לשכוח. קיבלתי סרטונים שגרמו לאנשים שראו אותם להקיא".
ועכשיו עגבניות.
חוצים מחסומים, בדרכי עפר מתפתלות, שג'יפים צה"ליים חולפים בהן, בצידי הדרך קקטוסים, איקליפטוסים בודדים. מעלינו שמיים ריקים, שהולכים ומתלהטים. תוך כדי, לפני שמגיעים, אני שואל מה למדנו על העם שלנו לאחרונה.
"האירוע הזה, שלהערכתי אנחנו רק בתחילתו", מנתח ערן, "הראה עבור מרבית העם, למעט כמה חיילים יפנים שעוד נלחמים בג'ונגל את מלחמת העולם השנייה אחרי שהסתיימה, שאין לנו את הלוקסוס למריבות, פייק, שנאה. אין לנו לוקסוס להמשיך להתנהג ככה אחד לשני כאילו לא קרה פה כלום. המדינה מתלכדת עכשיו סביב דברים שבקונצנזוס. ישראל בטוחה, צה"ל, שירות ציבורי. כולם רואים למשל את המחיר של אנשים גרועים בכל מיני תפקידים".
לפני שיצאנו, בתדריך, זה עם המפה והכל, ביקשו לא לדבר עם החקלאים על פוליטיקה. "זה כדי שההתנדבות תהיה ממקום נקי, לא מותנה", ערן מסביר. וגיא נזכר בקטיף סלרי במושב נווה, שמיושב על ידי משפחות מפונות מעצמונה. "אתה בא, חותך סלרי בשדה של אדם כדי שיוכל להתפרנס. למי אכפת פוליטיקה? הוא מבסוט, אתה מבסוט, נפרדים בחיבוק".
ותכף, כשנגיע לעמיעוז, והחממות של דני יתגלו באופק, גיא יוסיף שאנחנו עם אחד, לב אחד. משפט שבכל תקופה אחרת יכול להיחשב לקלישאה. אבל היום זה מה שנשאר להיאחז בו.
-שוב בחממה-
ידיים של חקלאי, עם יבלות והכל, לא מרוויחים ביום. אבל כשקוטפים מלא עגבניות נהיה שחור כזה בידיים. וכואב בגב, התחתון, ואז העליון. כאב מטפס כזה. והברכיים, הברכיים. כי חייבים להתכופף כל הזמן. איכשהו הבשלות יותר גדלות למטה.
"הלו, פיספסת פה", נועה טולדו, הבת זוג שלי לקטיף – זה הולך בזוגות – מצביעה על מקבץ עגבניות. כשבאתי עשתה לי חפיפה: כשהעגבנייה מקבלת טיפה צבע, קוטפים. רק ירוק, לא. קטן מדי, לא. יש פגם, לזרוק.
היא בת 25 מעין שריד, עושה שמירות ביישוב, מתנדבת כחובשת במד"א. לכאן הגיעה לבד, החברות פחדו לבוא. אבל זאתי, אפס פחדים. בום, פותחת לי טיקטוק. בום, 125 אלף עוקבים. סרטוני ניקוי חלונות בסנפלינג. מתנדנדת מעל עזריאלי, מעל מגדלים. "אני אוהבת להשקיף על אנשים מלמעלה, נראים פיצים כאלה", היא אומרת. רק שפה, בחממה, היא משקיפה על ישראל, על הצורך הלאומי, מגובה הברכיים. מגובה רגבי האדמה. "אנשים צריכים עזרה, ואני פנויה לעזור. אני רוצה שיהיה טוב לאנשים", היא מנסה להסביר.
פסיעה אחרי פסיעה. ממלאים ארגזים. מטפטפים זיעה. לאדמה, לעגבניות. מתרוממים, מסתכלים. שורה שלא נגמרת, בחממה שאין לה סוף. 160 טונות עגבניות ב־200 משטחים אמורות לצאת מחממה כזאת. אמורות.
ולא רק עגבניות אתה רואה. אלא זרועות מושטות. ידי המתנדבים. אלו שקמים ומסתכנים וקוטפים.
בסוף, לא משנה מי אנחנו, אלה ימים, ימי דם ודמעות, שבהם כולנו חלק. מהמאמץ, מהכאב, מהתקווה. וחשוב לנו להרגיש שייכים. ומשמעותיים.
על הערך הזה אני לומד לעומק מרפי צרפתי, בן 72 מראשון־לציון. לאורך שנים הקים מפעלים בארץ ובעולם. ועכשיו, בחממה, אני פוגש אותו בדיוק כשסיים לקטוף. אתמול היה בלימונים, וגם לפני, וקודם תרם דם. כדי שירשו לו אירגן בקומבינה אישור מאחיו הרופא. כל בוקר הוא מתעורר, אספרסו כפול, תמר, יוצא למרפסת, פותח עיתון, נעצר בעמודים שבהם פני הנופלים. עובר עליהם, אחד־אחד־אחד. "יש את המינימום שאתה יכול לעשות", הוא מסביר, "וגם בדרך הזו אני מרגיש שאני תורם, שאני נותן כבוד".
בסוף היום, כשנאסוף את התיקים ונצעד החוצה מהחממה, ניתקל בדני החקלאי, שיגיח על מלגזה לאסוף את היבול. "זהו, הולכים?" ישאל, המבט שלו יהיה מאוכזב. "אבל באתם קצת מאוחר", יוסיף בשקט.
תיכף, בדרך לאוטו, מאחורינו דני והעגבניות שאולי ייקטפו ואולי לא, ננסה להתנחם. כאילו בשביל עצמנו כזה. לומר שזה בסדר שהלכנו, בסך הכל ההספק יפה, החממה די התרוקנה ושאחרינו בטח יבואו מתנדבים נוספים. עם ישראל, הרי יש לו לב ענק. מה ענק, גלקסיה.
עוד משהו קטן. לא כולנו יכולים לקטוף עגבניות בעוטף. ואנשים בימים האלה נלחמים וטרודים ועובדים, ברור. אבל אפשר לבחור בהם. בסלרי, בחצילים, במלפפונים. כל מה שיש. כל מה שבא מאדמת העוטף.
תבחרו בהם. זה לא רק לסלט שלנו. זה להמשכיות שלנו. לסיפור שלנו. בכל אחת מהעגבניות סיפור על מפעל חקלאי ששרד במקומות שנקטעו בהם חיים; סיפור על גבורה של עוד חקלאי כמו דני, שקם, שותה חלב פג תוקף ויוצא להילחם בחממות; סיפור על נתינה של זאת מהסנפלינג או ההוא עם הקביים או בן ה־72 שאפילו דרך תמונות העיתון חולק כבוד למתים. סיפור על עגבניות שגדלו ושרדו בתנאי שמש, מים ומלחמה. סיפור על עגבניות שלא נקטפו.
סיפור על הזורעים בדמעה שקוצרים ביותר דמעה. ¿
דני, בעל המטעים, ניסה לעשות סדר בחזיתות שמולו: הפועלים שנמלטו מהארץ, הרשתות שבחרו בתוצרת הטורקית, הבנק שעוד קודם היה על הצוואר. וזה שלא הכניס לפה כלום מהבוקר
