ושוב הפרשה והחיים קשורים, כל כך קשורים. בכל בתי הכנסת בעולם היהודי יפתחו בשבת בבוקר את ספר התורה ויקראו את פרשת השבוע, פרשת "וירא".
• וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. את הסיפור הזה לומדים דורות על גבי דורות של ילדים בגן הילדים. הוא הבסיס לכל ההתנדבות שאנחנו רואים כעת. אברהם אבינו, אבי החסד של האומה, יושב ביום חם בפתח האוהל, זמן קצר לאחר הברית. במקום להתאושש הוא יוצא החוצה. הפרשנים מסבירים, וצורבים את התשובה גם בנו: הוא רוצה להכניס אורחים לביתו. הוא לא צמא למים אלא לחסד. הוא לא רעב לאוכל אלא לעזרה לזולת. הוא לא רוצה להתמלא בכוחות אלא לעשות כדי לקבל כוח.
חוסר היכולת שלו לתרום לחברה אפילו מצער את אברהם. רש"י כותב שאלוקים "ראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים". כלומר, אלוקים ממש שולח אליו שלושה אורחים כדי לשמח אותו. אנחנו רואים את הרוח הזו כיום בישראל. את הרצון לקום בבוקר ולסייע איפה שרק אפשר. את הצער כשאי־אפשר לעזור.
• וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. כשאברהם רואה שלושה אנשים שאולי צריכים עזרה הוא לא הולך אליהם, הוא רץ. כשיש דבר טוב לעשות, לא מתמהמהים. זהו "שולחן ערוך של חסד", ספר הוראות שעיצב את התרבות שלנו:
מיום ליום, ככל שמתבררים ממדי המחדל, מתבררים גם ממדי המהירות והתעוזה שבהם אלפים התגייסו ופשוט רצו דרומה, כדי לעזור לאחיהם במצוקה. מיום ליום מתברר גם עד כמה אפשר לחתוך בירוקרטיה, לקצר הליכים, לתקתק עניינים. סיקרתי השבוע את היוזמה להחזיר הביתה רכבים של מילואימניקים משטחי הכינוס. מדהים איך אפשר לעזור עם קצת תושייה ורצון טוב. דיברתי השבוע עם שני לוריא פרחי, מנהלת ביה"ס החדש לילדי העוטף שהגיעו לירושלים. המיקום יוצא הדופן (והסמלי משהו) הוא יד ושם, במבנה ביה"ס הבינ"ל להוראת השואה. בית הספר הזה, לכיתות א' עד י"ב, הוקם ביומיים.
• יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. חכמינו מספרים שהיה פה הרבה יותר מאוכל. נוצר פה קשר אנושי, חברות, וגם לימוד תורה משותף. אנחנו רואים בימים אלה קשרים עמוקים שנוצרים בין הנותנים והמקבלים. חומות בין מגזרים קורסות, קהילות שונות לגמרי משתפות פעולה. מיטל שלזינגר מבצרה החליטה שדווקא היא וחברותיה צריכות לפנק את אנשי זק"א לקראת שבת. היא דאגה למאות ערכות, בדקה שהכל כשר למהדרין, וידאה שהספרים מתאימים לילדים החרדים של המתנדבים, ונסעה אליהם הביתה, לתת מתנה ולהגיד תודה. את הפוסט הנרגש שלה השבוע, שתיאר את כל הביקורים בחנויות ובבתים בבני־ברק, היא סיימה כך: "בזמנים אחרים לא הייתי מסוגלת לשמוע מוזיקה חסידית, זה עשה לי פריחה בכל הגוף ואפילו אנטי. פשוט לא הצלחתי להתחבר לזה. היום המוזיקה הזו עשתה לי נעים לנשמה".
• כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הפסוק הזה בפרשה הוא המפתח להכל. זה הסבר נדיר וחד־פעמי, למה דווקא אברהם הוא אבינו, למה הוא נבחר לתפקיד כל כך חשוב? התשובה, לפי אלוקים: אני מכיר אותו ("כי ידעתיו"), הוא יחנך הלאה דורות של אנשים להיות כמוהו. אברהם נבחר כי הוא מחנך טוב ואבא טוב. זה הסיפור. הוא לא סתם סופרמן חד־פעמי של חסד, הוא הולך ליצור בעולם קהילה של חסד. הספר המפורסם של הילארי קלינטון נקרא It Takes a Village, דרוש כפר שלם, כלומר צריך קהילה וסביבה תומכת כדי לגדל ילד ולקדם אותו להתפתחות. אברהם אבינו בונה כפר כזה.
ולהבדיל, אנחנו רואים איזה כפר בנו אויבינו. בהקלטה מצמררת נחשף בשבוע שעבר אחד המחבלים מצלצל למשפחתו ומתרברב שרצח עשרה יהודים, וגם שלח תמונות בווטסאפ. הוא עובר בין בני המשפחה המתפעלים ומבהיר לנו כמה זה חמקמק לדבר על "חפים מפשע". אחיו, אביו, אמו - כל מי שעל הקו שותף לאותה תפיסת עולם מזעזעת. אנחנו מתפכחים היום ומבינים שזו הסביבה, זו האווירה, זו תפיסת העולם. כדי לגדל מחבל כזה, דרוש כפר שלם.
• וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד... וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. לעומת החסד האין־סופי של אברהם ניצבת האנטיתזה - סדום המושחתת. היא הפוכה לכל מה שהוא מייצג, אבל כשאלוקים מחליט להשמיד את סדום, אברהם מנסה להציל אותה. כאן מתנהל דיאלוג מדהים. אברהם מפציר באלוקים: אולי יש 50 צדיקים בתוך העיר? הוא מחפש שוב ושוב כמה צדיקים בעיר שיצילו אותה, ולא מוצא. יש לפעמים רשעה כה חמורה עד שאין לה תרופה כי אם למחות אותה מעל פני האדמה. דווקא אם מבקשים צדק, זה המעשה הצודק והמוסרי ביותר שאפשר לעשות.
ההקשר האקטואלי זועק: היש 50 צדיקים בתוך עזה, שיוצאים בגלוי נגד הפוגרום, נגד הטרור? היש 40 שמוכנים לעזור לנו למצוא את החטופים? היש עשרה? האם העולם המוסלמי משמיע די קולות צלולים וברורים מול הזוועה?
• וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה. אברהם עומד בניסיון נורא של מסירות נפש: לעקוד את בנו. יותר מ־1,400 משפחות עומדות בימים אלה בניסיון הזה. חיים גורי כתב: "את השעה ההיא הוריש לצאצאיו. הם נולדים ומאכלת בליבם". אבל הגורל היהודי לא אמור להיות כזה. פעמים רבות מספרים את סיפור העקידה בלי סופו: "אל תשלח ידך אל הנער". מאז ועד היום אנחנו מקדשים את החיים. יצחק ימשיך לחיות, ובסוף הפרשה מספרים לנו על לידת רבקה. מתוך העקידה יצחק יקום ויקים איתה בית. לא נשלחו אז סרטוני חתונה מהשטח, אבל כל הזוגות שמקימים היום בית מתוך האתגר, הולכים באותה הדרך.
שבת שלום. ¿
הסטטוס היהודי: "אף אימפריה מעולם לא ניצחה את העם היהודי. העם היהודי מסמל תקווה. ישראל היא בית של תקווה. ולכן אנטישמיות וטרור הם לא סכנה לעם היהודי, הם סכנה לעולם. מי שאכפת לו מאנושיות, מי ששואף לתקווה, צריך להתייצב לצד היהדות, לצד ישראל" (פרופ' יונתן זקס, שבשבת ימלאו 3 שנים לפטירתו)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
