נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן נושא נאומים אנטי־ישראליים חריפים. משום מה הוא לא נוגע ביחסי המסחר בין המדינות ויודע למה. לפני כעשור ישראל ייצאה לטורקיה סחורות באותו הסכום שייבאה ממנה, קרוב ל־3 מיליארד דולר מדי שנה. המאזן המסחרי היה מאוזן. מאז היבוא מטורקיה יותר מהוכפל ל־7 מיליארד דולר, בשעה שהיצוא (בעיקר כימיקלים ותזקיקי נפט) דרך במקום וטרם הגיע להיקפו מלפני עשור. כתוצאה מכך נוצר לישראל גירעון של 4.5 מיליארד דולר בסחר החוץ עם טורקיה. אם נוסיף לכך את ההוצאות של 800 אלף תיירים ישראלים שפקדו אשתקד את טורקיה נגיע לגירעון שנתי של 5.3 מיליארד דולר. הגירעון שלנו הוא העודף של טורקיה. על חשיבותו של העודף הזה אפשר היה ללמוד אשתקד מביקור משלחת של בכירי מגזר העסקים הטורקי בארץ.
מזה שנים מתמקדת מדיניות הסחר הישראלית בעידוד היבוא ודיכוי התוצרת המקומית, והכל בשם המאבק הקדוש ביוקר המחיה. בשעה שכלכלות מובילות מארה"ב ועד הודו מחפשות שיטות ואמצעים לתמרץ את הייצור המקומי, את התעשייה והחקלאות, ראשי הממשלה ושרי האוצר בירושלים עשו בדיוק ההפך, קראו במופגן לציבור לייבא יותר ולקנות פחות תוצרת הארץ, כי רק כך נהיה מדינה מתקדמת.
המרוץ ליבוא לא הוזיל ולא הועיל. כעת הוא חושף את היותה של ישראל מדינת אי החייבת לשמור בכל מחיר על ייצור מקומי בענפי משק אסטרטגיים וחיוניים ועל נמלי הים שלה פתוחים. "הנמלים", אומר יורם זבה, נשיא לשכת הספנות, ארגון המייצג את חברות הספנות הפועלות בארץ ואת סוכניהן, "הם השער של המשק הישראלי לעולם. לכן כבר בתחילת הלחימה הן הוכרזו כמפעלים חיוניים הממשיכים לעבוד גם תחת טילים. חברות הניהול הזרות של הנמלים, סיניות והולנדיות, נרתמו למאמץ".
עד כה הפגיעה בתפקוד הנמלים נבעה, לדבריו, מגיוס המילואים וממצב החירום הכללי. הספינות עם חוזים חתומים המשיכו לפקוד את המזחים ולפרוק את סחורות היבוא ולהעמיס את היצוא מישראל – אבל בתנאים שהשתנו. זבה: "אף אונייה לא נכנסת לנמל בלי שבעליה רכשו פרמיות ביטוח יקרות נגד נזקי המלחמה. הביטוח נרכש בשוק הפרטי, אבל לשכת הספנות והנמלים וחברת נמלי ישראל, הרגולטורים המצוינים של הענף, מנהלים שיחות אינטנסיביות עם אנשי מס רכוש כדי לייצר פוליסת ביטוח ממשלתית נגד נזקי מלחמה לאוניות הנכנסות למים הכלכליים של ישראל".
הפוליסה הממשלתית (בצורת היטל מלחמה) צריכה להיות לא פחות מקיפה מהפרטית והרבה יותר זולה ממנה; אסור למדינה להרוויח מהמצב. זבה מקווה לסיום מהיר של המו"מ. אוניות משא ומכולות ממתינות לתורן במרחק של 17 מייל מהחופים.
בנוסף הטילה המדינה הגבלות על סחר בחומרים מסוכנים, ביניהם אמוניה (יבוא) וברום (יצוא). "ההגבלות", מדגיש זבה, "הגיוניות ונכונות", אך גם מייקרות את הסחר. בשל הקרבה של נמל אשדוד לגבול הרצועה מעדיפים קברניטי האוניות להשתמש בתקנה המאפשרת פריקת מטען בנמל קרוב אחר, ובמקרה הזה בעיקר נמל חיפה. "40 אוניות כבר דילגו על אשדוד ועגנו בנמלי חיפה", מגלה זבה. "הפתרון הזה מצריך העברת סחורות במאות משאיות שהן אמצעי תחבורה במחסור חריף. ובכל זאת עדיף על פריקת המטען המיועד לישראל בנמל פיראוס, למשל".
ומה עם נמל אילת?
"היכולות הפיזיות של נמל אילת מוגבלות והשימוש בו כדאי רק לסחר עם אסיה ואפריקה. נוכח התקיפות מתימן ומחסור באלפי נהגים, ספק אם יש בו תחליף מציאותי לאשדוד ולחיפה. השיקולים עשויים להשתנות אם המלחמה תתארך".
ומה צפוי בחודשים הבאים?
"התמונה מדאיגה. הרוב המכריע של בעלי האוניות חוששים מהתפתחות המלחמה ולא רוצים לחתום על חוזים עתידיים ולהסתכן. לוח ההפלגות לדצמבר ריק. אנחנו מנצלים את קשרינו כדי לשכנע את עולם הספנות שהנמלים שלנו בטוחים, שכיפת ברזל ואמצעים אחרים מגינים עליהם היטב. במחיר הובלה מופקע יימצאו פתרונות מעשיים, לפחות להובלת גרעינים, חיטה וסחורות יסוד אחרות אך המהלך הנכון ביותר למשק הוא ביטוח מלחמה ממשלתי מקיף". "ישראל", מסכם יורם זבה, מתקיימת בגלל היבוא ומשגשגת בזכות היצוא. שניהם זקוקים עכשיו לשמיכה של הגנה מדינתית".
החקלאי והשר
במאי 2021 ביקרתי אצל אבי פרחי, "חקלאי מאושר המנהל משק מגוון במושב שדה ניצן במרחק קצר מרצועת עזה", כך כתבתי. שאלתי אותו אז אם אפשר להתקיים בכבוד מחקלאות והאם ילדיו רוצים להמשיך בענף. על שתי השאלות הוא ענה ב"כן", אבל "הכן" הראשון היה מותנה ומהוסס והשני החלטי. "ילדינו רוצים לגור במושב ולהמשיך את ההתיישבות בצפון הנגב", אמר לי. "יש בהם תשוקה לא רק להצלחה אישית ולרכישת ידע אלא גם לחיים המשקפים ערכים של אהבת האדמה ועזרה הדדית".
המושב עצמו ניצל מהתופת. מרחק קצר הפריד בינו לבין מחבלי חמאס. "אנו נדרשים עכשיו", מציין פרחי, "לכוחות עילאיים כדי לשקם את האזור. נצטרך לארגן מסגרות עבור דור הילדים שנחשף לזוועות ולעזור לשכנים לחזור לבתים". החקלאות תתאושש; על סיוע ממשלתי לא סומך היום אף אחד בדרום. אף אחד. ראש הממשלה הרי לא הטריח את עצמו אפילו לבקר ולנחם את העקורים הזרוקים לגורלם במלונות ברחבי הארץ – רק מסתפק בהצהרות בפתיחת ישיבות הקבינטים ובנאומים קצרים לאומה.
השבוע סיפר פרחי בתוכניתו של עמרי אסנהיים ב"כאן 11" בכאב על הפסקת החברות שלו עם חברו הטוב שר החקלאות אבי דיכטר. דיכטר דחה את קריאותיו של פרחי לפרוש מממשלת המהפכה המשפטית, שגרמה לשסע נורא בעם, וממשיך לשרת בה גם כיום, כאשר הפקרת אנשי הדרום זועקת מכל קבר. דבריו קורעי הלב של פרחי זיעזעו אותי. זו עדות ישירה לעמוק הפער בין הממשלה שלא הייתה כושלת ממנה לאזרחים דוגמת החקלאי והפטריוט אבי פרחי, שהפנימו בנסיבות טרגיות את דבריו בני אלמוות של הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך (היא לא תעשה כלום) ושאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה".
הם המדינה.
ים החסר
חיכיתי ל"מכתב הכלכלנים" מאז 7 באוקטובר וביתר שאת מאז ההתפרצות המצמררת של האנטישמיות במוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ובריטניה. המוני פרופסורים לכלכלה ידועי שם ממוצא יהודי מלמדים בהם, ביניהם ישראלים וחתני פרס נובל.
חיכיתי למכתב גלוי המביע השתתפות באבלה של ישראל, גינוי בלתי־מסויג לטבח של חמאס ואזהרה חריפה מאנטישמיות. ההמתנה הגיע לקיצה השבוע, מכתב הכלכלנים פורסם. לאכזבתי, לא זה שצפיתי וייחלתי לו. חתמו עליו בעיקר כלכלנים מקומיים – וכמה חברים מאמריקה – ועיקרו קריאה דחופה לראש הממשלה ולשר האוצר לשנות את התנהלותם "הפוגעת בכלכלת ישראל".
"אינכם מבינים את גודל המשבר הכלכלי", הטיחו בהם בזעם החותמים. וכן, הוזכרו בו בהבלטה התקציבים הקואליציוניים. הקריאה במקומה: ביבי וסמוטריץ' באמת לא מבינים את גודל השעה, ובכל זאת אני תוהה: איך חותמי המכתב לא חשו צורך לפנות קודם כל אל עמיתיהם בחו"ל ולהחתים אותם על קריאה להזדהות עם ישראל האבלה והנלחמת, בדומה למכתב שיזמו בהצלחה נגד ההפיכה המשטרית?
הכיצד לא היה להם דחוף לגייס את הקהילייה הכלכלית האקדמית העולמית למאבק באנטישמיות השוטפת את מוסדות ההשכלה הגבוהה ולהתייצב לצידו של הכלכלן היחיד הלוחם נגד שנאת ישראל בקמפוסים, פרופ' לארי סאמרס, בעבר שר האוצר בממשל קלינטון ונשיא הרווארד?
צונאמי האנטישמיות לא ייסוג בעצמו לאחור. מכתב הכלכלנים עדיין מחכה להיכתב ולהיחתם.
