שלשום פגשתי בשטחים שגובלים בצפון הרצועה קצין צה"ל בכיר, איש מילואים, תושב קיבוץ בעוטף. משפחתו פונתה לאחד הקיבוצים בעורף, והוא חזר לצבא, לאוגדה שנושאת כרגע בעיקר הלחימה בעזה. דיברנו על המכה האנושה שחטפנו באירועי 7 באוקטובר. הוא סיפר לי שבימי ההמתנה לפעולה הקרקעית יצא להלוויה של חבר שנהרג. "לא היה לי זמן להחליף בגדים", אמר. "נשארתי במדים, וזה לא היה פשוט. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לא נוח ללכת במדים".
אני מניח שיש קוראים שהמשפט הזה יאמר להם הרבה. הוא ימחיש להם את עומק הכאב, את עומק המבוכה. בשלושת השבועות האחרונים אני חוזר ושומע משפטים דומים, הודה באוזניי רמטכ"ל בדימוס.
את סערת הרגשות שעוברת על הרבה מאוד ישראלים מאז השבת ההיא אפשר לחלק לשלושה פרקים. הפרק הראשון נוגע למחדלים שקדמו להתקפת חמאס. השני נוגע לתגובה הנרפית, האיטית, המנוכרת של מפקדים בצבא לזעקות לעזרה שעלו במשך היום מיישובי העוטף. הפרק השלישי נוגע לכניסה של כוחות צה"ל לעזה. אנשים עברו בתוך ימים מאמון מוחלט להלם, מהלם לזעם, לתחושה שהצבא בגד בהם, שלעולם לא יוכלו לסמוך עליו שוב, ואז, מליל שבת האחרון, שוב לתמיכה ולאמון מוחלטים, נטולי ספקות.
"מאמינים לצה"ל כי אין גורם אחר שאפשר להאמין לו", אמר קצין המילואים. אני מרגיש כמוך, אמרתי לו. צה"ל הוא עדיין ברירת המחדל שלי. חשבתי על דני פוקס מקיבוץ בארי. הגעתי לקיבוץ שלו ביום השני למלחמה, כשמחבלים עדיין הסתובבו בין הבתים השרופים וירו. פוקס סיפר לי על השעות הנוראות שעברו עליו ועל משפחתו כשהצבא לא הגיע, או הגיע ונטש, ואז דיבר בהתפעלות על החיילים שהגיעו בסוף ולחמו בגבורה.
לאסון 7 באוקטובר אחראים פוליטיקאים ואחראים מפקדים בצבא. לפוליטיקאים אנשים לא מוכנים לסלוח; בצדק הם לא מוכנים לסלוח. לצבא הם סולחים תמיד.
בראש של סינוואר
המלחמה היא הד עמום בחמ"ל הקדמי של אוגדה 162, נוכחת ולא נוכחת. בחדרים מדופני בטון יושבים קצינות וקצינים, רובם אנשי מילואים, ועוקבים אחר תמונות המלחמה מבעד למסכים. מפקדי האוגדה לשעבר לבשו מדים ובאו לייעץ. האדרנלין ממלא את האוויר. אולי גם המפגש המחודש עם חברים, אחים לנשק. הירוק האחיד. הנעליים המאובקות. הבריחה מדאגות היום־יום. הקירות מלאים במכתבי אהבה והערצה שכתבו וציירו ילדים ובסיסמאות שמבטיחות שיחד ננצח.
16 לוחמים נהרגו ביום שלישי. השמועה עברה מפה לאוזן והעבירה את החברה האזרחית מאופוריה זמנית לדיכאון זמני. אתמול פורסם דבר נפילתו של סא"ל סלמאן חבקה, מפקד גדוד ואיש אמיץ מאוד, שהצטיין בלחימה על בארי.
לתנודות האלה יש מעט מאוד השפעה על המורל של מי שעסוק בלחימה. הלוחמים חיים את היום. האתמול רחוק להם; המחר בלתי מושג.
במהלך השבועות שקדמו לכניסה הקרקעית התקיימו דיונים באוגדה ובפיקוד הדרום על עזה ביום שאחרי. לקבינטים, הצר והמורחב, תוכן הדיונים האלה לא הגיע. הפעולה הקרקעית היא מהלך צבאי שתוצאותיו פתוחות. כיתור וביתור, קרא לו מקור צבאי. עוטף עזה החדש, הוספתי אני. שר הביטחון גלנט מסתייג מהדגש על העניין הגיאוגרפי. שחיקת האויב חשובה בעיניו יותר מסגירת השטח. הוא מקווה שהלחץ מלמטה, מהאוכלוסייה, יכופף את סינוואר. ההוראות שסינוואר נותן, כנראה, מהבונקר מאבדות בהדרגה את הקשר למה שקורה במציאות.
אולי זה הכיוון, אבל, נכון לאתמול, חמאס לא התמוטט. הוא נלחם, ולמרבה הצער, גובה מאיתנו מחיר כבד. האם, כמו שכתב אתמול בעיתון נדב איל, סינוואר עשוי לשקול מתישהו יציאה שלו ושל ראשי חמאס האחרים מעזה לגלות? הרעיון מעניין. הוא נותן מקום לתקווה.
האם זה מה שרוצה סינוואר? יש בישראל המון מומחים לסינוואר, ורובם טעו בו טעות איומה. אני לא חושב שמישהו באמת יודע מה קורה בראש שלו. אבל הוא איננו ערפאת של 1982, שהסכים לעבור מגלות לבנון לגלות תוניסיה והבקיע משם מחדש. ולהבדיל אלפי הבדלות, הוא גם לא אלעזר בן יאיר שהתאבד עם אנשיו במצדה. הקלפים שהוא מחזיק כרגע חזקים: 242 חטופים, הערצה בעולם הערבי והמוסלמי וקושי מחריף של ישראל לעמוד במגבלות הזמן והלגיטימציה. מצבו קשה, אבל לא נואש.
שתי סכנות
בצבא מדברים על חודשים שיידרשו לניקוי העיר עזה ממחבלי חמאס. ספק אם הממשל האמריקאי יכול לחיות עם לו"ז כזה, להמשיך להרתיע את חיזבאללה בצפון ואת החות'ים בתימן ולהמשיך לגבות את ישראל פוליטית, למרות התמונות הקשות, למרות ההתנגדות באגף השמאלי של הדמוקרטים.
לאחר שמספר גדול של בלתי מעורבים נפגע בקרב עם גדוד חמאס בג'באליה, מזכיר ההגנה אוסטין הרים טלפון לגלנט. השיחה הייתה קשה. גלנט דיבר על נזק אגבי; אוסטין על נזק ממשי. גלנט דיבר על איברהים ביארי, מפקד הגדוד שחוסל. "הוא הנחה את החיילים שלו איך לרצוח ילדים ולאנוס חיילות", אמר.
גלנט מאמין שבתום המלחמה יוכל לומר לציבור שהשיג שתי מטרות: אין שלטון חמאס ורצועת עזה נותקה מאחריות ישראל – לא משאיות, לא עבודה, לא בתי חולים. או שישיג את המטרות האלה, או שיסביר מי מנע ממנו להשיג. זה הנרטיב.
היום יגיע שר החוץ בלינקן שוב לישראל. אותה אנגלית, אבל שתי שפות שונות. נתניהו צריך זמן, כסף, גיבוי ולגיטימציה, ארבעה משאבים שהולכים ומתכלים; ממשל ביידן צריך אסטרטגיית יציאה. הוא חותר להתארגנות של כוח בינלאומי שיתפקד כריבון בעזה במקום חמאס, ובשלב הבא לשיקום הרשות הפלסטינית והחזרתה לרצועה. אם תרצו, שתי סכנות מבית היוצר הלבנוני: סכנת הדשדוש; סכנת הכוח הבינלאומי שתחתיו פורח הטרור.
סיירתי השבוע בשטחי ההיערכות. במבצע צוק איתן כמחצית מהחיילים שנפלו נהרגו מאחור, בשטחי ההיערכות. הפעם צה"ל נערך היטב, תחת הגנת כיפת ברזל. השדות ששימשו חניונים לטנקים ולנגמ"שים, כמעט ריקים. פה ושם רכב שנפגע ב־7 באוקטובר וננטש, פה ושם טנק שיצא מעזה, פה ושם זלדות, הנגמ"שים שהנ"ט של חמאס עשה בהם שמות. שום זלדה לא נכנס הפעם לעזה, כך מבטיחים לי. אבל, כפי שלמדנו השבוע, גם הנמ"ר, הנגמ"ש החדש של צה"ל, לא חסין.
להרוג, לנשל, לספח
השבוע הרביעי למלחמה מבשר את שובם של הסמוטריצ'ים והבן גבירים. בהתחלה הם לקחו צעד לאחור: שום דבר לא הכשיר אותם להתמודדות עם המצוקות שנולדו בקטסטרופה של 7 באוקטובר. אבל לא לעולם חוסן. בזמן שקבינט החירום מתמקד במאמץ למנוע התרחבות של המלחמה בעזה ובצפון לזירות אחרות, שני השרים המופקרים חותרים לפתיחת חזית שלישית. מה שבעיני רוב הישראלים נחשב לסכנה גדולה, בעיני סמוטריץ' ובן גביר יכול להיחשב להזדמנות. גל טרור פלסטיני בגדה, מלובה על ידי טרור יהודי, יביא את הכאוס שאחריו אפשר יהיה לעשות סדר: להרוג, לנשל, לספח.
בעניין הזה נוצרה ברית מעניינת בין יואב גלנט לגדי איזנקוט ובני גנץ. שלושתם גדלו במערכת צבאית שהאמינה שפרנסה מרחיקה מטרור: מי שיש לו לחם להביא לילדיו, יחשוב פעמיים לפני שייקח לידיו את הסכין. המערכת הצבאית האמינה גם בשיתוף הפעולה הביטחוני עם מנגנוני הרשות הפלסטינית. רשות חזקה בולמת טרור.
לפני חודשיים החליטה הממשלה על שורה של צעדים שנועדו לחזק כלכלית את הרשות. סמוטריץ', בכובעו כשר אוצר, סירב לחתום. הוא מסרב להעביר לרשות 682 מיליון שקל שישראל חייבת לה, בגביית מכס ומסים. בכובעו השני, כממונה על המינהל האזרחי, הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לממן התנחלות בלתי חוקית ולנשל פלסטינים. בן גביר תורם משלו, בהפצה בלתי אחראית של כלי נשק לגורמים מפוקפקים בהתנחלויות ובהתעלמות מהפרות חוק. 4,000 פועלים מעזה נתקעו בישראל מאז תחילת המלחמה; עוד 3,000 נתקעו בגדה. בן גביר מסרב להחזיר אותם לעזה.
"זה טירוף", אומר איזנקוט. "שני פירומנים רוצים להדליק חזית שלישית. מדובר ב־200 יישובים יהודיים; מאות קילומטרים של דרכים שצריך לאבטח. נצטרך לשלש שם את הכוח – למלא את יהודה ושומרון באנשי מילואים. אין להם שום הבנה בבעיות הביטחון של ישראל".
לממשלה שקמה לפני עשרה חודשים היה סדר יום משלה. מיומה הראשון היא הפנתה את גבה לסדר היום האמיתי שממשלת ישראל צריכה לטפל בו. המתח הזה הפך לתהום ב־7 באוקטובר. ישראל ביבשת אחת; בן גביר וסמוטריץ' ביבשת אחרת. כל אדם מבין שבתום המלחמה המצב לא ישוב למה שהיה. ההכרעות הנדרשות לא עולות בקנה אחד עם אמונתם היוקדת של נציגי שתי המפלגות. ייתכן שהם מבינים שהפרידה קרובה. זאת סיבה נוספת להמשיך לשדוד את התקציב לטובת כספים קואליציוניים. אחריהם המבול.
גנץ ואיזנקוט נכנסו לקבינט כדי לבלום מה שנתפס בעיניהם כמהלכים שמסכנים את הביטחון. השאלה היא כמה השפעה יש להם, לגלנט, לשב"כ ולצה"ל מול סמוטריץ' ובן גביר. המשך שלטונו של נתניהו תלוי בשתי המפלגות החרד"ליות. ככל שהוא נחלש יותר בציבור, הוא תלוי יותר באצבעות של חבריהן.
כמו בכל סוגיית המלחמה, גם בסוגיה הזאת מעדיף נתניהו דחיות חוזרות, נדודים מקבינט לקבינט, דברת וברברת. ובינתיים הטרור בגדה חוזר להרים ראש.
"נכנסתי לממשלה על צו 8", אומר איזנקוט. "צו 8 הוא לזמן קצוב ותחום".
מי רוצה חיבוק
"תראה, לבשתי לכבודך חצאית בורדו", אמרה תמי לויתן. היא הלכה לקראתי בצעדים מהירים, חותכת בתקיפות שיחת טלפון, זקופה, בוטחת, נושאת בגאווה את 85 שנותיה. "אני זקנת השבט", אמרה.
משמר העמק, מהקיבוצים החזקים בארץ, מארח את מפוני נחל עוז. המוסד החינוכי והבתים הסמוכים לו פונו בעוד מועד. הסדר מופתי. השקט אולימפי. אחת לחמש דקות מפר את השקט מטוס של חיל האוויר, בדרך לנחיתה ברמת דוד. הרבה עוצמה יש ברעש, הרבה כוח. חיל האוויר החזק ביותר במזרח התיכון מודיע על קיומו.
"לא שמעתי מטוסים שלנו בשבת ההיא", אמרה לויתן. לא הייתה תלונה בקולה: רק עובדות. "יום־יום היינו שומעים את הטנקים מתניעים בבסיס של השריון, קרוב לבית שלנו. באותו בוקר לא שמענו טנקים, גם לא תותחים. שמענו יריות, אבל הן לא היו שלנו".
ב־6:10 נשמע צבע אדום ראשון. "הממ"ד הוא חדר השינה שלנו", אמרה. "אנחנו רגילים. יריות לא שמענו אף פעם. קיבלנו הוראה בווטסאפ לסגור חלונות, להגיף תריסים".
יהודית, יולה, בתה של תמי, ונכדתה, נטלי, ישנו באחד מחדרי האירוח, בצד השני של הקיבוץ, קרוב לגדר. יולה שומרת שבת. תמי טילפנה לנטלי, נכדתה. "תגידי לאמא שהאירוע עכשיו הוא פיקוח נפש", אמרה. "שתפתח טלפון ותיכנס לממ"ד. ברגע שנכנסו לממ"ד, היה פיצוץ אדיר בחדר שהן יצאו ממנו".
"נטלולה", כתבה תמי לנכדתה. "לא לצאת מהחדר ולא לפתוח את הדלת לאף אחד".
התוכנית הייתה לחגוג שני ימי הולדת: 59 של יולה, 18 של נטלי. הקיבוץ כולו עטה חג: בשבת היו אמורים לחגוג לו 70 שנה. יחיאל צ'לנוב, 89, בן הזוג של תמי ואחד מראשוני הקיבוץ, השתתף בחזרות.
ב־10:30 דפקו בכוח על החלון. "אנחנו צה"ל, צה"ל, צה"ל", צעקו החיילים. הם הורו לזוג להישאר בממ"ד. בתשע בערב דפקו שוב. "הם אמרו, תכינו תיק קטן. מפנים אתכם", סיפרה תמי. "אמרתי, יש לי כאן בת ונכדה. אני לא מתפנה בלעדיהן".
הם הסכימו ללכת לנקודת האיסוף. יולה ונטלי לא היו שם. "אמרתי להם, אני לא זזה מכאן", המשיכה תמי. "הן אזרחיות ארצות־הברית. מרכז חייהן שם. תודיעו מיד לשגרירות האמריקאית".
המפקד במקום, מיחידת מגלן, הבין שאת האישה הזאת לא יוכל לנצח. הוא עטף את תמי בחמישה לוחמים והרשה לה ללכת לחדר האירוח. "דלת החזית נפרצה מבחוץ", סיפרה. "הבנתי שמחבלים חדרו פנימה. כתמי דם לא ראיתי. הבנתי שחטפו אותן".
תמי לויתן חייתה 20 שנה במצפה רמון. היא התמחתה בגיל הרך: התחילה כגננת, עברה לפיתוח תוכנית לימוד. עסקה בשילוב אמנות במדעים. יולה היא בתה מנישואיה הראשונים.
תמי מצאה מפלט לחרדתה בכתיבת שיר. היא העתיקה את הטקסט על פתק, בכתב יד עגול ויפה. את הפתק שמה בארנקה. "את דמעות הלב אין רואים/ הן זולגות בשקט־בשקט/ אדומות כגרגרי רימון בשל/ מלאות בגעגועים וחרדה/ ועטופות בתקווה גדולה/ עם דמעות העיניים המימיות/ קל יותר להסתדר –/ אני פשוט כולאת אותן".
"הכתבתי מדיניות לכולם", אמרה. "כל עוד לא נקבל הודעה אחרת, הן בריאות".
יהודית ונטלי רענן היו החטופות הראשונות ששוחררו. בני המשפחה לא יודעים מה גרם לחמאס לשחרר דווקא אותן – האם הלחץ האמריקאי או מצבן הטוב או יד המקרה. על המשא ומתן תמי מסרבת לדבר. "קיבלנו הוראות מהאף־בי־איי ומהשב"כ. אני לא רוצה לפגוע בשום פנים בסיכויי השחרור של החטופים האחרים", אמרה תמי. בין 242 החטופים יש לה שבעה קרובי משפחה.
"עד 7 באוקטובר האמנתי לצה"ל בעיניים עצומות", אמר יחיאל. "מאז אני כל כך עצוב. אני מקווה שיחזירו לנו את האמון".
עדי לויתן, בנה של תמי, היה שר החוץ של המשפחה. "נוצרה קבוצה של קרובים של חטופים שמחזיקים באזרחות אמריקאית", סיפר. "יש 13 או 14 חטופים כאלה. הפורום שלח אותי לפגישה עם שר החוץ בלינקן בתל־אביב. הוא הבטיח לנו שאמריקה מאחורינו. למחרת השתתפתי בשיחת זום עם הנשיא ביידן. הוא הקדיש לנו שעה וחצי, בלי תקשורת. גילה אמפתיה בלתי רגילה. זה היה מרשים משום שלא קיבלנו עד אז פנייה מאף גוף של ממשלת ישראל".
האם האמריקאים שאלו למי יש אזרחות כפולה, אמריקאית וישראלית, שאלתי.
"לא", אמר עדי.
האם הייתם בקשר עם לשכת ראש הממשלה, שאלתי.
"מישהו מלשכת ראש הממשלה טילפן לאמא שלי", סיפר. "אם הן ישתחררו, וראש הממשלה יגיע, האם תסכימי לחבק אותו?" שאל.
לא ייאמן, אמרתי. מה היא השיבה לו? "שיחכה", אמר עדי.
נזכרנו בטקס שערך נתניהו לגלעד שליט. "במחשבה שנייה", אמר עדי, "אולי הכל הפוך. ראש הממשלה לא רוצה לחבק; זה הוא שזקוק לחיבוק". ¿
