קשה לכתוב בימים האלה. אפילו להגיד ש"המילים איבדו ממשמעותן" זו כבר קלישאה. ובכל זאת ככה זה מרגיש. כאילו שלכשיגיע הזמן לבנות מחדש את כל מה שהתפרק נצטרך לכונן גם שפה חדשה, לצרוף מחדש ובזהירות את החיבורים בין מסמנים למסומנים, כי ב־7 באוקטובר קרסו לנו גם המילים יחד עם כל השאר. אבל בינתיים, זה מה שיש. מילים ישנות בעולם חדש. ואיתן אנחנו מדברים ושותקים, ובוכים ונושכים שפתיים, וקוברים את המתים שלנו ומספרים עליהם, כדי שלא ילכו לנו לאיבוד.
"בקיבוץ בארי יש מסורת, שלפיה, בלוויה של כל חבר/ה שהלכו לעולמם, מקריאים את קורות חייו של האדם — אירועים משמעותיים ודגשים אישיים, סיפורים, דברים שעשה ואהב, אנקדוטות וכו'. בקיצור, טקסט של כעמוד, שמאפשר להרגיש מי היה האדם ומה היה מיוחד בו. מטבע הדברים, מי שבדרך כלל כותבים את הטקסטים האלה לא יכולים לעשות זאת כרגע. לבארי צפויות בשבועות הקרובים עשרות לוויות ואנחנו צריכים את עזרתכם בהתגייסות לכתיבת הטקסטים האלה..."
זו הייתה לשון הבקשה שקיבלתי מאילנה ורונן, חברים טובים שלקחו על עצמם את הפקת פרויקט ההתנדבות יוצא הדופן הזה, וכמובן מיד הסכמתי. להספדים בבארי יש פורמט מובנה של סיפור חיים העובר דרך נקודות ציון מרכזיות, כרוניקה של ילדות, נעורים, עלומים ובגרות, ניסיון לסכם חיים שלמים בעמוד וחצי. ההספדים כתובים בענייניות יחסית, לא ברגשנות. הם כתובים באופן אחיד והכותבים המתנדבים, מתבקשים לשמור על הפורמט. אני מקבלת טופס ובו סדרת שאלות שאליהן רצוי להיצמד לצורך התחקיר — תאריך לידה, מקום לידה, מי היו ההורים, באיזה בית גדל/ה, איזה ילד/ה היה/הייתה, מה אהב/ה לעשות, איפה למד/ה, איפה שירת/ה בצבא, וכן הלאה. בווטסאפ נפרד אני מקבלת את שם האישה שאת ההספד שלה אכתוב. מזי בכר. אני בוהה בשמה ותוהה איך אצליח לכתוב עליה דבר אינטימי כמו הספד כשהשם שלה זר לי כל כך ולא מהדהד בי כלום.
• • •
דלפין הורווילר היא רבה וסופרת צרפתייה ואחת ממנהיגות הקהילה היהודית הליברלית של צרפת. בספרה האחרון 'לחיות עם המתים שלנו' כתבה הורווילר על 11 יהודים שנפטרו ועל תהליכי האבל עליהם שליוותה. לטובת פרויקט ההספדים הסכימה דלפין לנהל סוג של שיחת חירום מוקלטת כדי לייעץ למתנדבים איך לגשת למשימה. השיחה בינה ובין שרון — הבחורה המקסימה שראיינה אותה, היא אחת השיחות מעוררות ההשראה ביותר שזכיתי לשמוע ביחס למוות, ולא פחות מזה — ביחס לחיים. הציטוטים המודגשים לקוחים מאותה שיחה.
"אין שיח אפשרי בין מוות לשפה" (הורווילר).
השפה שייכת לחיים בעוד המוות הוא בלתי נתפס במילים. המוות הוא אין־סופי בעוד המילים במהותן הן סופיות וחלקיות. אני מקבלת את מספרי הטלפון של אנשי הקשר שיעזרו לי ללמוד את קורותיה של מזי ז"ל. הבת, האחיות, האחיינית. אני מחייגת את המספרים אבל חוששת ללחוץ send. יודעת שזה send אל אזור החיוג של הצער האין־סופי. הן עונות מיד כאילו חיכו לשיחה הזאת. הן מספרות עליה בלשון הווה. אני מבקשת: "ספרו לי איך היא הייתה", אבל הן מתעלמות מלשון העבר, כאילו לא שמעו או לא הפנימו, לא תפסו.
"צריך להיזהר ממנגנון של היפוך שקורה הרבה פעמים ובו המנוחם הופך למנחם" (הורווילר).
לפני לא מעט שנים הגעתי לניחום אבלים אצל זוג מכרים רחוקים, וברגע שנכנסתי בדלת פרצתי בבכי בלתי ניתן לשליטה, לא בכי מאופק והולם של השתתפות בצער, אלא התפרקות גמורה, כמעט היסטריה. ישבתי מול הורים שאיבדו את בנם ולא הצלחתי להפסיק להתייפח, מוצפת בכל הפחדים הכי איומים שלי, שהתממשו בהם. הם הביטו בי בעיניים יבשות, נדהמות, והניחו עליי יד בניסיון להרגיע. זה אחד הרגעים שאני הכי מתביישת בהם בחיים. עכשיו אני מתרה בעצמי לשים את עצמי בצד. מנסה לייצב את קולי, לעצב ולהחליק אותו כאילו היה עשוי חמר רך וגמיש, להיות כלי לקליטה, להישמע מעוררת אמון, נוכחת אבל בו־זמנית חסרת נוכחות, להיות בשבילם בלבד, שיוכלו להערות אל תוכי את הזיכרון, שאהיה ריקה.
"במוות כל כך ברוטלי ונוראי יש נטייה טבעית לספר את האדם דרך סופו. אסור לספר את האדם דרך סופו או סופה כי אם עושים את זה, מוחקים את דרך החיים שלו" (הורווילר).
איך לכנות אותה ביני לביני? "המתה"? "הנפטרת"? "הנרצחת"? "הקורבן"? אני מקשיבה לסיפורים שמספרים לי על אודותיה והמוח מתקשה ליישב בין עובדות החיים הפשוטות, הטבעיות, לבין המוות הבלתי נתפס בפלצותו. שמות המקומות שבהם גדלה וחייתה — חיפה, עין גב, בארי, כולם שמות מכאן ומעכשיו, מישראל שלנו, שהורגלנו לחשוב שהיא בלתי מנוצחת, אבל מותה שייך לגלות, לשטעטל, לפוגרומים, לשואה, לסבא ולסבתא שלי, שהגיעו לכאן מאושוויץ כדי להבטיח שמה שקרה לא יקרה שוב. המוות המזוויע מאפיל על החיים הטובים והרגילים, ונדמה שהטרגיות שלו עלולה לבלוע ולמחות את כל מה שקדם לו. רק כשבתה מספרת לי, שגם בשעות שהייתה בממ"ד דאגה אמה לעציצי הרקפות שלה, שריריי הנקפצים מפחד נרפים מעט. גם בשעותיה האחרונות היא הייתה אנושית. גם רגע לפני המוות, הייתה עדיין מלאת חיים ואמיצה. כשאני מדמיינת אותה דואגת לרקפות בשעה שמחבלים צרים עליה, אני מצליחה לרווח מעט את האצבעות שבהן אני מכסה את עיניי כדי לא לראות את התמונה המבעיתה של סופה, אני מסכימה להציץ מבעד לסדקי הפחד, כמעט מצליחה להיות איתה שם, לרגע. כמעט מרגישה שהיא נותנת לי יד משם, שלא אפחד כל כך.
"...לפעמים מי שהכירו אותו הכי טוב הם לא אלה שמדברים. לפעמים מתברר שהאנשים הקרובים הם דווקא רחוקים. לפעמים מתברר שהחברים היו המשפחה. לא רק שלכל איש יש שמות שונים, לכל איש יש מעגלים שונים ומשפחות שונות שחייבים לספר אותו בדרך אחרת" (הורווילר).
אני עושה שיחת ועידה עם אחיותיה. שואלת איזו ילדה היא הייתה. האחות האמצעית מתחילה לדבר ראשונה. אולי כי הייתה קרובה לה יותר בגיל וחלקה איתה זיכרונות רבים יותר. הצעירה מהוססת מעט ונדמה שגם עכשיו, גם כשהיא צריכה לדבר על אחותה הבכורה שמתה, עדיין יש בה מולה איזו יראה של אחות קטנה. "היא הייתה ביישנית", אומרת הצעירה בחרישיות, ואחותה חולקת עליה: "מה פתאום ביישנית, היא פשוט הייתה ילדה טובה". הגרסאות שלהן קרובות אבל לא זהות. גם כשהן מדברות על אותה הילדות, נדמה שהן מנסות לאחות סיפורים שונים לסיפור אחד. אני חושבת לעצמי שילדים שגדלים באותה משפחה הם כמו חלונות שונים באותו הבית — כל חלון ניבט אל נוף אחר. האחיות מתווכחות ביניהן על הגרסאות. יש שנים שלמות שהן לא יודעות לספר עליהן כמעט כלום והן נאלמות, מבולבלות. הן חוזרות שוב לילדות, נזכרות בסנדוויצ'ים שהייתה מכינה אמן ואיך מזי הייתה תמיד לוקחת ביסים מהסנדוויצ'ים שלהן. הן נזכרות בממרחים שמילאו את הסנדוויצ'ים, פורצות בצחוק של תימהון כשמתהום הנשייה של השכחה צפים פתאום טעמים גנוזים. "היא הכי אהבה אבוקדו", נאנחת האמצעית והצחוק מתחלף בבכי. לפני שאנחנו נפרדות, הן מודות לי על השיחה. "היה כיף להיזכר", הן אומרות. אני מבקשת את מספרי הטלפון של חברותיה הקרובות של מזי. ארבע חברות שהיו עבורה כמו משפחה. אני רוצה לצלצל אליהן כדי להשלים פרטים. האחיות שותקות לרגע לפני שאומרות שאין למי לצלצל. כל החברות מתות או נעדרות.
"...כשאת מקשיבה לסיפורי חיים, צריך להקשיב גם למה שנאמר וגם למה שלא נאמר, כשיש רגעים של אי־נוחות, כשקשה לדבר על דברים מסוימים, פליטות פרוידיאניות. בלהקשיב כדי לספר צריך לפתח כמעט הקשבה פרנואידית.... זה כמעט מיסטי. להפוך את ההקשבה למשהו קדוש. זה כמעט עבודת קודש להקשיב למישהו ולכל דבר יש משמעות, גם למילים וגם לשקט שביניהן" (הורווילר).
הבת היחידה מדברת על אמה המתה שגידלה אותה לבדה. אני עוצרת את הנשימה. יש רגעים שאין בשבילם מילים. יש רגעים שאין בשבילם אוויר. היא מספרת שכשהייתה קטנה, כינתה אותה אמה: "הזנב שלי", מרוב שהיו צמודות. יחידה משפחתית קטנה, אם ובת. כמה קרבה יש בקשר כזה. כמה צפיפות, לפעמים בוודאי עד כדי מחנק. היא מספרת לי דברים שאי־אפשר לכתוב. היא אמיתית וישרה וישירה באופן שקשה לתפוס. "יש הרבה דברים שנשארו פתוחים בינינו", היא אומרת, ומוסיפה: "אני אצטרך ללמוד איך לשחרר אותה". ואני נזכרת בשיר 'משוחררת' שכתב יהודה עמיחי על אמו שנפטרה: "משוחררת מן הגוף ומשוחררת מן הנפש ומן הדם שהוא הנפש, משוחררת מרצונות ומשוחררת מפחד פתאום..." ואני חושבת על המתים שכבר לא מפחדים, ועלינו שכן, ועל הנותרים שצריכים להמשיך ולסחוב לבדם את משקל הקשר ואת מה שנשאר פתוח, ואת מה שלעולם כבר לא ייסגר. "אמא שלי הייתה בונקר", היא אומרת. "היא לא אהבה לדבר על עצמה, לא סיפרה על עצמה כלום כמעט". איך כותבים על אדם שלא רצה לדבר על עצמו? כמה מותר לחשוף? אני רוצה לכתוב אותה מדויק ככל האפשר אלא שאז אני שואלת את עצמי בשביל מי נכתב הספד? בשביל הנותרים או בשביל מי שהלך. אני חושבת על הפוליטיקלי קורקט של המוות. על הבחירה בין מורכבות להשטחה, בין כנות לבין סכנה לפגוע. אני נצמדת להנחיות הפשוטות, לעובדות, אבל יודעת שהנשמה מונחת דווקא ברווחים שביניהן. אני יודעת שהאדם הוא סך כל אורותיו וצלליו, סך הקשרים והפלונטרים, אדם אף פעם לא פתור כליל, גם לא במותו. המוות לא פותר את הסבכים, רק חונט אותם. אני כותבת ומוחקת. כותבת ושוב מוחקת.
"לא להפוך את הבן אדם לסופרמן. לא להפוך אותו לגיבור דורנו. זו נטייה טבעית שרוצים להפוך אותו לדוגמה ולמודל לאנושות ולכמעט גיבור של סרט מארוול, אבל מה שצריך לספר זה לא על העל־אנושיות שלו אלא דווקא על האנושיות שלו. והאנושיות מוגדרת לדעתי במה שהיא מצליחה לעשות ובמה שהיא לא מצליחה לעשות. היא מוגדרת במילים ובשקט, בהצלחות ובכישלונות, במה שידענו לעשות ובמה שאף פעם לא הצלחנו לעשות. זה התפקיד של האנקדוטות, לתת אפשרות גם לחייך, בזיכרון אי־ההתאמות שלנו עם השלמות בחיינו, לספר גם על השבר שהיה, לא רק בסוף אלא לכל אורך הדרך" (הורווילר).
האחיינית האהובה מספרת לי שבכל ארוחה משפחתית ביקשה מזי לדעת איך מכינים את התבשילים שהוגשו לשולחן. "היא תמיד שאלה - איך הכנת את זה? מה הוספת לזה? אילו תבלינים שמת בזה? אספה את המתכונים אבל אף פעם לא בישלה אותם בסופו של דבר. ולקבוצת הווטסאפ המשפחתית הראשונה שפתחה קראה 'בימואלוס' — כשם התבשיל הטורקי לפסח שאהבה". מה הם הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו? שהופכים אותנו בלתי נשכחים? מוזרויות קטנות, הרגלים ספציפיים, ייחודיים. לאסוף מתכונים אבל אף פעם לא לבשל אותם. לסרוג חיות קטנות מצמר. לגדל רקפות ולהצליח להפריח אותן גם בקיץ. לקרוא לקבוצת הווטסאפ המשפחתית "בימואלוס".
"החובה כשכותבים הספדים זה לוודא שההספד מדבר בשפה של הנפטר. בשפה במובן אלגורי. אם לאדם הייתה שפה קצת מיסטית, או מאוד רציונלית, או מדעית, זה מאוד חשוב לדבר בשפתו, ההקשבה דרך הדברים המעידים עליו, לנסות להבין מה היה אוצר המילים שלו, מה היה עולמו הפנימי ולנסות להיות נאמנים לזה" (הורווילר).
מזי השתתפה בקבוצת אמנות שיצרה יומנים ויזואליים. קולאז'ים של תמונות וטקסטים וציורים שמשקפים עולם פנימי, תחושות ומחשבות. אני מבקשת שישלחו לי דפים מהיומנים שלה. לא ברור אם היומנים שרדו. סביר שנשרפו יחד עם שאר החפצים בבית בבארי. אבל לבתיה, המורה של הקבוצה שמזי אהבה כל כך, יש צילומים מתוך היומנים והיא שולחת לי אותם. העיניים שלי נתפסות במיוחד על צילום אחד. דף שנלקח מתוך ספר, צבוע בתכלת שקופה. במרכז הדף ציור שמזכיר לי עובר ותחתיו כתוב pure. פרחים כחולים עדינים מקיפים אותו. אני רוצה לכתוב עליה בשפתה. בעדינות הזאת, בתכלת השקופה, בפרחים הקטנים. אני מסתכלת על העובר והאסוציאציות שלי איומות. מוכתמות בזוועת 7 באוקטובר. לא pure. אני חושבת על זה שעולמה הפנימי של מזי, כמו כל חייה, נגדע ב־7 באוקטובר. התודעה שלה נפסקה ולא המשיכה לאן שהמשכנו אנחנו, הנשארים. נחסך ממנה היום שאחרי, זה שבו שום דבר לא pure, שבו הכל מחווט מחדש בחוטים של אימה וצער.
• • •
בן אדם הזה תרם בעולמנו, בחיינו, יאפשר שיחה מתמשכת. יש רמזים של השיחה שהוא קיים עם העולם או איתנו, ואם נוכל לאתר אותם, נוכל לתת תקווה למי שנשאר שיש אלמנטים... שיש עקבות שאנחנו רואים ונמשיך לראות ויאפשרו שיחה מתמשכת. אני תמיד חושבת על המילה 'משיח' שמיתרגמת כל כך רע כיום בדרך שבה עשו בה שימוש פוליטי, אני חושבת שצריך לחזור למילה כמו שחז"ל מתרגם אותה, 'משיח' מהמילה שיח. משיח זה מה שמאפשר את השיחה. אם כבר חושבים על משיחיות צריך לשאול את עצמנו באיזו מידה שיחה מתמשכת, עם מי שנמצא סביבנו, עם מי שיבוא אחרינו ועם מי שהיה לפנינו ואיננו, שימשיך דרכנו" (הורווילר).
לא הכרתי את מזי בכר ומימיי לא פגשתי אותה, אבל בערב של אותו היום ידעתי בעל פה את קורות חייה. שוב ושוב התבוננתי בצילום שלה ששלחה לי בתה, תווי פנים עדינים ועיניים טובות, חיוך ביישני ורך. הגדלתי את הצילום עד שכבר אי־אפשר היה יותר, עד שהכל נהיה מפוקסל, מתוסכלת מאיזה רצון נואש ללכוד משהו בלתי ניתן ללכידה, לגעת במהות שאי־אפשר לתפוס. איזו חוויה משונה ולא טבעית, לכתוב הספד על אדם זר, חשבתי לאורך היום, אבל בערב, בתום יום שלם של כתיבה, הרגשתי שדווקא הזרות איפשרה לי לראות משהו שאולי אלמלא הזרות היה מתאפשר פחות. דווקא בגלל הזרות, הצליחו הפרגמנטים להתחבר בתוכי לכדי דמות. ואולי דווקא בגלל המרחק הצלחתי לשמוע את השיחה שעליה דיברה דלפין הורווילר, והבנתי שהשיחה הנמשכת היא האהבה. האהבה שאהבה מזי את בתה משפחתה, את אחיותיה, את אמה, את חברותיה המתות ואלה שנותרו בחיים. השיחה היא האהבה שבה השקתה את הרקפות שטיפחה, האהבה שבה השקתה את התלמידים שטיפחה כשהייתה מורתם לתנ"ך ולהיסטוריה, ויותר מכל — האהבה שלה לעופרי — בתה היחידה שבשבילה הייתה מוכנה להוריד גם את הירח. זו השיחה שתימשך כי האהבה היא הדרך שבה המתים מדברים דרכנו.
למחרת קברו את מזי. בלילה, בחדשות, פירסמו את שמות ההרוגים שהותרו לפרסום. 1,400 נרצחים, מספר לא סופי. חישבתי שאם לכל אחד מהם הייתי מקדישה יום יחיד כדי ללמוד את סיפור חייו, זה היה לוקח לי 1,400 ימים, שהם יותר משלוש שנים וחצי. בהיתי בפנים ובשמות שלא הכרתי ותהיתי איך אפשר לתפוס כל כך הרבה צער, כאלה תועפות של עצב, ושוב הרגשתי שאני נאטמת ולא מצליחה להכיל והכל נהיה לי רחוק וזר. ואז, לפתע, בשקופית ההרוגים השלישית, בצד ימין מלמטה זיהיתי את פרצופה של מזי, וסוף כל סוף פרץ מתוכי הבכי. •
