1 הודעת הווטסאפ, עניינית מאוד: "הי שהרה, את רשומה כמי שמוכנה לעזור בכתיבת הספדים לחברי קיבוץ בארי. תוכלי לחזור אליי?" אני בוהה כמה שניות ואז עונה. ואז נופלת למאורת ארנב ארוכה ארוכה.
בצד השני יש מילים.
2 איך כותבים הספד לאשה שלא הכרת?
לקיבוץ בארי פורמט אחיד להספדים. הוא מבוסס על עובדות וציר זמן. אני מקבלת קובץ מייל עם פרטי הנרצחת. הכל כבר טופל, התחקירנית כבר דיברה עם בני המשפחה והחברים (אלה שהיו במצב הנפשי והגופני המתאים לדבר) והיא שולחת לי כמה הספדים כדוגמא. הפרטים מסתחררים לי מול העיניים, גיל, משפחה, עבודה, תחביבים, אנקדוטות. עולה מהם דמות של אישה מרשימה, ייחודית, עזת נפש.
ואת, לכי ותכתבי אותה.
3 מודיעים על שינוי בתוכניות. ההלוויה תידחה למחר. אני לא מעזה לשאול מה סיבה, זה לא זמן טוב לשאלות כאלו.
הטלוויזיה מטרטרת ברקע. עוד ראיון עם איש זק"א, עוד תיאורי זוועה. אני מתבוננת בתמונה המנוחה שצורפה לתחקיר ומגדילה אותה לגודלה המקסימלי. המילה הראשונה שקופצת לי לראש: מלאת חיים.
4 אני מתחילה לכתוב. נראה לי שכל הספרים שכתבתי עד עכשיו, כל הסיפורים, כל הניסיון וההכשרה שלי ככותבת, הכל הכין אותי לרגע הזה. אבל איך כותבים הספד לאשה שלא הכרת? ואיך כותבים מאה הספדים כאלה?
כי החברים הסופרים שלי, מגויסים גם הם למשימה. כולם כותבים הספדים לאנשים שלא הכירו. אחד כותב הספד משותף לבעל ואשה, מישהי אחרת כותבת הספד לילד קטן.
אני לא שואלת בן כמה הוא היה.
5 שהרה, לכתוב! תסגרי את הטלוויזיה הארורה שרק ממשיכה להמטיר עוד ועוד זוועות ושבי תכתבי.
אני לא יכולה להפסיק להקשיב לזוועות, גם צפיתי בכמה מהסרטונים האיומים ההם, למרות שהרגשתי שחלק מהנשמה שלי הושחת לנצח. הרגשתי שאני חייבת לצפות בהם, כמו בסרט 'התפוז המכני' כשפערו את עיניו של הגיבור לרווחה וצרבו את הזוועות במוחו.
אבל ההורים של שני לוק, שצולמה כשהיא מוטלת ללא הכרה בג'יפ עמוס מחבלים צוהלים, מבקשים לפרסם תמונות אחרות שלה, הם רוצים שנזכור אותה יפה וקורנת ולא ערומה מחוללת וזה גרם לי להפסיק.
אני מרגישה שכתיבת ההספד היא מעין אנטיתזה פנימית לזוועה. תמונה אחת שווה אלף מילים? תלוי איזה מילים.
6 אני עושה כל מה שאני יכולה. כותבת וכותבת מסדרת את הפרטים, עורכת את האנקדוטות, מעגלת את הדמות, מנסה להימנע מקלישאות, לתת קצת צבע (העורכת תזכיר לי להיצמד לעובדות) אבל הכתיבה מסתבכת, מסתרבלת, מלאה הפסקות. כי איך כותבים הספד לאשה שלא הכרת? זה אולי ישמע מוזר, אבל הייתי שמחה אם היא עצמה הייתה עוזרת לי בזה. אישה מעשית, מאורגנת ומוכשרת שכמותה. היא הייתה כותבת הספד מהחלומות. הייתי רוצה לכתוב כאן עכשיו את השם שלה, הייתי רוצה שכולכם תכירו אותה, אבל אני לא בטוחה שהיא הייתה רוצה את זה.
7 העיניים שלי נודדות שוב ושוב אל התמונה שלה, אני קוראת את התחקיר, מנסה לדלות ממנו עוד פרטים. הוא מזכיר לי את דפי העדות של הניצולים ב'יד ושם' ואת העדויות מספרי הזיכרון לקהילות שחרבו בשואה. ספרים עבים עם כריכות שחורות, מלאים בהספדים כמו זה שאני כותבת עכשיו.
אחרי השואה, נכתבו אין ספור ספרי זיכרון לקהילות, חלקן נחרבו לגמרי עד שלא נותר איש שיספר את סיפורן. יכול להיות שבעתיד יכתבו גם ספרי בארי ונחל עוז. אני יודעת שמילים כמו 'שואה' ו'השמדה' ו'חורבן' מרחפות עכשיו באוויר, אבל יש הבדל גדול. קוראים לו מדינה.
8 אדורנו כתב שלכתוב שירה אחרי אושוויץ, זו ברבריות. ומה עם לכתוב הספד?
חבר מתקשר אליי מחו"ל וכשאני מעדכנת אותו במה שאני עושה, הוא אומר: תחשבי על כל היצירתיות שהמצב הזה עוד יוציא ממך, כל הספרים והמחזות. אני אומרת לו שזה מוקדם מדי אפילו להתחיל לחשוב על זה.
הוא שואל: איפה האינסטינקט היצירתי שלך?
בא לי להעיף לו סטירה, שיראה מה זה אינסטינקט יצירתי.
9 ההספד הראשון בתנ"ך הוא ההספד של אברהם לשרה.
כתוב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". ההספד עצמו עוסק בעובדות על שרה, והבכי הוא החלק הרגשי.
אבל האות בי"ת במלה "ולבכותה", כתובה בכתב זעיר, מה שפתח אין ספור פרשנויות. אחת מהן היא שבשלב זה של חייהם הם כבר לא התגוררו יחד ולכן, אברהם אולי מעריך את שרה ומספיד אותה בלב שלם, אבל הבכי שלו עליה, עצור. ויש עוד ועוד התפלפלויות על הבי"ת הזעירה הזו בהספד.
בשבילי היא תמיד תסמל את הבי"ת של בארי.
10 אז איך כותבים הספד לאישה שלא הכרת?
ככה, בכוח, בעצב, בחריקת שיניים, מתוך רצון לספר על דמות ייחודית, אמיצה וקרת רוח. באותה שבת של 7 באוקטובר, כשהמחבלים חדרו לבארי, היא הייתה לבדה בבית.
למרות הפחד והאימה היא הצליחה לחשוב בבהירות. כשהבינה שסופה קרוב, עדכנה את ילדיה איזה שיר הייתה רוצה שילווה את ההלוויה שלה. כדי שלא ישכחו, היא כתבה את זה על הדלת.
הם לא שכחו. •
