"אמא וקבוצת כדורגל לא מחליפים", יש קביעה כזו, שבציוויליזציה הספורטיבית אין עליה חולק במקרה הטוב. ובמקרה היותר מג'נוני, רמת הנחרצות לגביה הולכת ומתפתחת לקריאות נאמנות כגון: קבוצת כדורגל זה עד המוות, עד הקבר, הגלגול הבא, תמשיכו מפה.
אחד הסמלים העולמיים לטוטאליות הזו היא כמובן ליברפול, שמתגאה, ככה יפה־יפה, במילות ההמנון שלה, You’ll Never Walk Alone. ובכל זאת, משהו דרמטי קרה פה בשבועות האחרונים בכל הנוגע למועדון ה"לעולם לא תצעדי לבד" ולאוהדיו בישראל, אלו שבזה אחר זה, כשהם פגועים, חשים נבגדים, הצהירו על הסרת אהדתם. כשברקע העובדה שאחרי הטבח הנורא ימים ארוכים ליברפול שתקה, עד שלבסוף פירסמה הודעה נטולת אמפתיה, ובעיקר זה שלא איפשרה להניף דגל מלא אהבה לזכר אוהדיה הישראלים שנרצחו. האוהד הישראלי האחרון שיצא נגד הקבוצה הוא הבמאי ארי פולמן, בראיון ל'גרדיאן" הבריטי בימים אלה.
מיד נחזור לליברפול, אבל קודם שאלה. מה גורם למישהו להיות טוטאלי לקבוצת כדורגל? את התשובה נראה לי שכדאי לחפש בעולמות הערכים, השייכות, המשמעות. פחות הישגיות. תשאלו את הפנאטים מ"ואיזה מסכנים האוהדים" של אריק איינשטיין.
הרעיון, בכל אופן, הוא להרגיש שייכים למשהו גדול מאיתנו, למועדון שנוכל להתגאות בו. בערכים שלו. במה שהוא מייצג. ולהיסחף אחריו בטוב וברע.
וליברפול, עיר הנמל האפורה והמרגשת, מולדת הביטלס, עם ההיסטוריה של כוכבים ישראלים שעברו בה, הקבוצה האנגלית המצליחה ביותר במאה ה־20, ייצגה משהו שהרגשנו שאולי כדאי להשתייך אליו. להיות שותפים. כי בכל זאת, יש פה משהו גדול מהחיים.
ייצגה בלשון עבר. כי אחרי האסון שעברנו הבנו שהערכים שם עקומים משהו. זה השבר הגדול שעברו אוהדיה בישראל.
כי מה יכול להסביר שתיקה אחרי טבח כל כך נורא? או אי־יכולת להשמיע קול אנושי? מה? חשש להרגיז את הכוכב הגדול מוחמד סלאח? חשש להרגיז אוהדים תומכי חמאס־דאעש?
אין מקום לשתי פנים
אלה ימים קיומיים עבורנו. ימים ששטחי האפור בהם מצטמצמים. ימים דיכוטומיים, שבהם אין מקום למשחקים או לשתי פנים. אם אתה לא איתנו, כנראה שאתה לצד אויבנו. וליברפול לא התייצבה לצד אוהדיה בישראל.
מבחינת האדומים הישראלים היא פעם אחת שמטה את הקרקע מתחת לבסיס הערכי של האהדה אליה, ופעם שנייה מתחת לבסיס ההשתייכותי. כי איזה מין ישראלי ירגיש בבית ביציע שבו הניפו דגלי פלסטין אבל אסרו דגל של אוהדים שנרצחו?
עצוב לומר, אבל ליברפול הגדולה היא לא קבוצה שמגיע לה כבוד בימים אלו. כמו מועדונים גדולים אחרים, מנצ'סטר יונייטד למשל, שלא ידעו לעמוד לצד אוהדיהם הישראלים. ובכל זאת, נטע, רועי, אורי ויובל, שנרצחו צעירים מדי, נשארו לצידה עד המוות. בדיוק כמו שכתוב בחוזה המקודש שבין קבוצה לאוהדיה. זו ליברפול המפוארת, שהפרה אותו מולם.
כמה מאכזב. כמה לא "לעולם לא תצעדי לבד".
מה יכול להסביר שתיקה אחרי טבח כל כך נורא? או אי־יכולת להשמיע קול אנושי? מה? חשש להרגיז את הכוכב הגדול מוחמד סאלח? חשש להרגיז אוהדים תומכי חמאס־דאעש?
