מצא את ההבדלים
אותו תאריך, אותה יריבה, אותה הטבעה – והפרש של 20 שנה
2 צפייה בגלריה
(9 באוקטובר 2023 : קינג ג'יימס מהלייקרס מרחף בסקרמנטו במשחקו ה־ 1,424 בקריירה | צילום: ROCKY WIDNER, גטי)
2 צפייה בגלריה
29 באוקטובר 2003 : הרוקי לברון מקליבלנד מרחף בסקרמנטו במשחקו הראשון ב־ NBA | צילום: ROCKY WIDNER, גטי
אחרי שקלע את הנקודה ה־35 שלו בניצחון הלייקרס על הקליפרס בשבוע שעבר, הופיעה מתחת לשמו של לברון ג'יימס הכתובית: "הראשון בהיסטוריה שקולע 35 נקודות בעונתו ה־21". ממוצע הנקודות הגבוה ביותר של שחקן בעונתו ה־21 היה שייך עד כה לווינס קרטר, 7.4 למשחק. לברון קולע 9.8 רק ברבע הרביעי. אלה לא הסטטיסטיקות הכי חשובות בקריירה של לברון, בוודאי אם זוכרים שהעונה בקושי התחילה, אבל הן כן מאירות עיניים במיוחד. לאו דווקא בגלל המספרים עצמם, כולל העובדה ששיחק 42 דקות במשחק עם הארכה שבוע לתוך העונה, אלא בגלל הדרך בה המספרים האלה הושגו.
היה מקרה אחד בו לברון איבד את הנעל שלו בהגנה, הלייקרס יצאו להתקפה עם ארבעה שחקנים, הוא קשר את השרוכים מחדש, ואז רץ את כל המגרש כדי לקבל מסירה ולסיים את ההתקפה בדאנק; הייתה התקפה בה הוא פשוט השתעשע עם איביצ'ה זובאץ (2.13 מ', בן 26), לפני שקלע בקלילות שלשה מעליו, ובדרך להגנה אמר לקהל ולמצלמה I'm a bad motherfucker; היו שתי התקפות בהן קיבל את הכדור, ראה מולו את קוואי לנארד ופול ג'ורג', וזרק אוטומטית שלשה שנכנסה.
אבל בעיקר הייתה התקפה מתפרצת בהארכה, בה אוסטין ריבס העיף לו מסירה לאלי־אופ, וג'יימס ירד עם הכדור מגג האולם לתוך הסל. כאילו לא יהיה בן 39 בחודש הבא, כאילו הוא לא הצדיק כבר לפני יותר מעשור את ההייפ איתו הגיע לליגה.
היו עוד שחקנים ששיחקו בגיל הזה, וכולם דעכו מול עינינו. מייקל ג'ורדן היה בגיל של לברון כששיחק את שתי העונות המיותרות בוושינגטון, אבל פיזית הוא לא היה אפילו קרוב לאתלט שריחף לסלים היפים בהיסטוריה. לברון ג'יימס, 20 שנה בדיוק אחרי שהגיע לליגה, עדיין מצליח להיות השחקן הכי טוב – והכי אתלטי – במשחק בו היו איתו על המגרש גם קוואי, ג'ורג' ואנתוני דייויס.
+++
בפרופיל חשבון הטוויטר של לברון כתוב, גם היום, רק "מזרח אקרון – תיכון סנט־וינסנט/סנט־מארי, מחזור 2003". לא שמות קבוצות ה־NBA בהן שיחק, לא טבעות האליפות בהן זכה, לא היותו מי שקלע הכי הרבה נקודות אי פעם, ולא אף אחד מעשרות התארים האישיים והסטטיסטיקות הנדירות שלו. בזיכרון הקבוע שלו מהיכן בא, מעשר הדירות בהן גר עם אמו לפני שהיה בן 8 – ובמתנת הטבע שקיבל גופו – מתכנס כל מה שעושה את לברון ג'יימס. אפשר, אולי, להתווכח על זהות השחקן הגדול בכל הזמנים – לפני שמגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שזה מייקל ג'ורדן – אבל אי־אפשר להתווכח על זהות קריירת הכדורסל הגדולה אי פעם.
לברון היה תלמיד תיכון בן 16 כשכתבת שער של "ספורטס אילוסטרייטד" קראה לו The Chosen One. הנבחר. שנתיים אחר כך הפכו אותו לפנים של ה־NBA עוד לפני שקלע נקודה. אף אחד, גם לא ויקטור וומבניאמה, לא הגיע ל־NBA עם כזה הייפ וכזה לחץ, ולברון פשוט דילג מעל כל רף שהוצב לו. בניגוד לרוב מי שעומדים איתו על הר ראשמור של הכדורסל, ג'יימס לא רק גדל בכתובת שהמיקוד שלה נותן לילדים סיכוי של 50 אחוז במקרה הטוב לשרוד לחיים נורמליים, הוא גם לא זכה לשחק אצל מאמני מכללות ו־NBA גדולים. הוא לימד את עצמו לשחק, לימד את עצמו להיות בן אדם, שמר על הגוף כמו מי שיודע שהמתנה שקיבל הצילה אותו מחיים שיכלו להיראות אחרת לגמרי, ומעולם לא עלה למשחק בלי להשאיר הכל על המגרש.
האמת היא שאפילו היום, לברון ג'יימס עדיין לא מקבל את הכבוד שבאמת מגיע לו. הוא מבין בדיוק מאיפה זה בא - צרות עין, גזענות, סטנדרטים כפולים, הבעת דעות פוליטיות - אבל אף פעם לא התלונן.
במקום זאת, שנה לפני שהבן שלו ברוני, שיהיה בריא, כנראה ייבחר גבוה בדראפט ה־NBA, לברון ג'יימס עדיין עושה את המספרים המשוגעים שעשה בעונות הראשונות שלו בליגה. ועכשיו גם אפשר להבין עוד יותר טוב למה רק אקרון ובית הספר התיכון מוזכרים בפרופיל שלו: בסופו של דבר, לברון ג'יימס הוא באמת רק ילד שמאוד אוהב לשחק כדורסל, ואסור לקחת שום דבר שהוא עושה בגיל 39 כמובן מאליו. זה לא יימשך עוד הרבה זמן, ולא נראה עוד אחד כמוהו.
