כמעט שבוע אחרי שהחלה המתקפה הקרקעית, ביום שישי בשעות הבוקר המאוחרות - נכנסנו לעזה. במערכת הביטחון הבינו שערפל הקרב שצה"ל זורע אמנם הצליח לבלבל את יחיא סינואר ואפילו את נסראללה, אבל בה בשעה הוא מגביר את חוסר הודאות בעורף הישראלי. לכן אישר דובר צה"ל למספר עיתונאים להצטרף לכוחות הלוחמים בשטח כדי שיתרשמו וידווחו ממקור ראשון לציבור החרד בבית.
אנחנו פונים כעת לגבול הרצועה אבל עדיין בשטחנו; משני עברי הדרך המאובקת מוטלים שלדי מכוניות אזרחיות מפוחמות ואופנועים מעוכים. "אלו המכוניות שהמנוולים בזזו בקיבוצים וניסו לנסוע איתן לגבול", מסביר לי סא"ל פאבל, קצין הלוגיסטיקה. "מסוקי הקרב והכטב"מים פגעו בהם כשניסו לברוח חזרה לשטח עזה. את האופנועים של המחבלים שאתה רואה כאן - הטנקים שלנו דרסו בשרשראות בשבת האיומה".
סמוך לגבול אנחנו עוברים לנמ"ר הממוגן שיכניס אותנו פנימה. נוסעים בין השדות השוממים והמטעים של הקיבוצים שאין בהם נפש חיה. מדי פעם אנחנו עוברים על פני שטח כינוס של גדוד טנקים או דחפורי D9 שמחכים לתורם להיכנס. ראש הכוח שאליו צירף אותנו דובר צה"ל כבר הגיע לשפת הים של עזה באזור אוניברסיטת א־זהרא, שם נמצאים חיילי חטיבת חי"ר. שאר הכוח פרוס בשטח שבין גבול הרצועה לבין השכונות הדרום־מזרחיות של העיר עזה. זה הכוח שמכתר אותה מדרום.
עוד לא עברנו את גבול הרצועה והנמ"ר נעצר בחריקת שרשראות. מפקד אחד הכוחות הקדמיים שאליו אנחנו נוסעים מודיע לאל"מ ישראל פרידלר, מפקד החטיבה, שהוא מבחין בשני חמושים אורבים בצד הנתיב שבו אנחנו עומדים לנסוע. "אנחנו מטפלים בזה", אומר מפקד הכוח. פרידלר מאשר, וכעבור כמה דקות מגיעה ההודעה שאחד הטנקים חיסל את השניים. הוא נותן הוראה לנהג להמשיך לנוע לעבר יישוב קטן על רכס הגבעות שצופה אל ציר טנצ'ר (שם הקוד המיתולוגי שנתן צה"ל לדרך סלח א־דין הנמתחת לכל אורכה של רצועת עזה). היישוב הזה היה מעוז חמאס וחלק מקו ההגנה הראשון של הארגון נגד פלישה ישראלית אפשרית. ממנו גם יצאו המחבלים לקיבוצים נחל עוז ובארי.
המקום שממנו יצאו המרצחים
כניסת צה"ל לרצועה נעשתה הפעם בשיטות ובכלים שנותנים הגנה מקסימלית ללוחמים. אנחנו לא שומעים את חיל האוויר פועל, ולמעשה בשעות שבהן היינו בתוך הרצועה לא ראינו תקיפה אחת מלמעלה. נראה שהסיבה היא ביקור שר החוץ האמריקאי בלינקן, שבאותן שעות בדיוק ישב בתל־אביב וצפה בסרטי הזוועה מהטבח. אבל המרגמות והתותחים סביבנו רועמים בלי הרף.
לאל"מ פרידלר, אב לשישה מאלון שבות, יש 12 אחים ששבעה מהם, בנוסף אליו, מגויסים ללחימה. הוא מפקד על צוות קרב חטיבתי שהורכב מחניכי קורסי מפקדים. תחת פיקודו נמצאים גם גדודים ופלוגות מהצנחנים ומהנדסה וטנקים של חטיבת שריון. הצק"ח (צוות קרב חטיבתי) שאליו אנחנו מצטרפים פרוס על פני שטח נרחב ממזרח ומדרום לעיר עזה, וכעת מטהר אותו.
אני שואל את המפקד מה יפריע למחבלים לברוח לדרום הרצועה הבטוח יחסית במנהרות שעוברות כנראה מתחת לאזור שכוחותנו נמצאים בו. "אל תדאג", הוא מחייך. "אנחנו לא נותנים להם להימלט דרומה מעל פני הקרקע, וחיל האוויר כבר דאג שהם לא יוכלו לברוח דרומה מנחל עזה מתחת לפני הקרקע".
עלייה קטנה ואנחנו על רכס חול. הדלת האחורית של הנמ"ר נפתחת ואנחנו רצים החוצה. מסביב נשמעים צרורות של נשק קל ורצף של פצצות מרגמה המתפוצצות על קו הבתים שממערב. "זה שלנו", אומר לי המג"ד ר' כשאנחנו עומדים על גג מבנה שנשאר עומד, פחות או יותר, אחרי הפצצות חיל האוויר וקרב ההשתלטות. "זיהינו תנועה בבתים שם ויש התרעה שהם (המחבלים) ינסו לפשוט עלינו".
במרחק של כארבעה ק”מ מאיתנו אפשר להבחין בציר טנצ'ר. גם המבנים הלבנים הגדולים של אוניברסיטת א־זהרא נראים היטב. נראה שאנשי הכפר התפרנסו מחקלאות והיו גם משפחות אמידות מהרצועה שהקימו כאן וילות עם בריכות שחייה. לצידן ומתחתיהן היה המעוז של חמאס שכעת הוא הרוס עד היסוד. חיל האוויר לא השאיר ממנו אבן על אבן עוד לפני שהכוח נכנס. מראים לי את בית מפקד הגדוד המקומי של חמאס שכעת נותר ממנו רק שברי בלוקים ובטון. עכשיו עובד כאן דחפור D9 ענק במאמץ לחשוף פירים של מנהרות לחימה של חמאס. אחר כך יטפל בהן כוח מיוחד של הנדסה.
"רוב החיילים כאן לא חוו מלחמה בעוצמה כזאת", מסביר לי פרידלר המח"ט. "באירוע הירי או בהיתקלות הראשונה יש קצת הלם, אבל אחר כך כולם מתאפסים. נכנסנו חזקים מאוד, אגרסיביים ומדויקים. הייתה התנגדות שלהם והיו לנו נפגעים, אבל אנחנו מחזיקים חזק מאוד את השטח. הם פעילים יותר בשעות היום. בלילה הם פוחדים ומסתתרים כי הם מבינים שצה"ל יודע להילחם בחושך. עכשיו הם מנסים לזנב בנו מאחור מתוך מנהרות או מבנים. עיקר האיום שלהם עלינו הוא נ"ט, טילים ו־RPG, צליפה וניסיונות פשיטה על הכוחות".
המבנה ההרוס למחצה שבו אנו נמצאים רוחש פעילות. בקומה העליונה הייתה עמדת טיל נ"ט קורנט של חמאס. עכשיו שוכבים שם שני לוחמי צנחנים מאחורי מקל"ר (מקלע רימונים). "בוא תראה משהו", אומר לי הסמח"ט ג' ושפתיו מתכווצות בתיעוב. בערימת אשפה בחצר למטה זרוק כלי רכב קטן. זו קלנועית שנשדדה מקיבוץ בארי והועברה הנה, כנראה עם אחד הקשישים שנחטפו.
כשאתה במקום הזה, בתווך שבין העיר עזה לבין קיבוצי העוטף, אתה מבין את התכנון הזדוני. מי שיצא מכאן לא הלך להתעמת עם צה"ל, אלא להתעלל באזרחים ולהרוג אותם, וידע גם שיש לו לאן לחזור. הם עזבו את הקלנועית מאחור ונכנסו לפירים שדרכם ברחו לעיר עזה וסביבותיה, ושם הם נצורים כעת. אני מוצא את עצמי רושם בחמת זעם בפנקס: "בכפר הזה חיו עד לפני שבוע האמהות, הנשים, הילדים וההורים של מרצחים סדיסטים".
מעלינו חגים עופות טרף. באזור הזה יש בימים אלה הרבה במה לנעוץ את המקור. ניכר שהם התרגלו. ירי התותחים והמרגמות לא מבהיל אותם.
דגל ישראל על הגג
סביב הגבעה הקטנה שעליה ניצב הכפר מיתמרים ענני אבק ובסמוך עולה עשן שחור ממפעל שהמחבלים התבצרו בו והציתו אותו לפני שעזבו. מהוואדי הסמוך עולה נהמת מנועי הטנקים שאחד מהם חיסל קודם את חוליית המחבלים שארבה לנו. המון כוחות פועלים בסמיכות גבוהה וזה מהווה סכנה. "אנחנו לא מבצעים ירי גם אם אנחנו מזהים חמושים שאנחנו חושדים בהם כמחבלים אם זה לא בתוך מרחב הלחימה שלנו", אומר י'. "יש גבולות גזרה ברורים בין הכוחות - מי יורה, ובעיקר מתי לא יורים. החשש שלנו מירי על כוחותינו גדול מהחשש לירי מחבל על הכלים האלה".
בעמדה מאחורי מקלע נגב עומד יונתן, לוחם צנחנים מעמק יזרעאל: "רוב המחבלים ברחו לפי שהגענו, אבל נסגור איתם חשבון". כולם כאן - מפקדים וחיילים כאחד - מדברים בפאתוס שאני לא זוכר כמותו. "כשהחיילים מדברים ביניהם הם אומרים שהאור צריך לעלות על החושך, שהאויב האכזר צריך להימחק מהעולם", אומר לי המג"ד ר', "כשנכנסנו הייתה לנו הרגשה שאנחנו בונים עולם הרבה יותר טוב". בהתחלה הדבר צרם לי, אבל אחר כך שמעתי את הלוחמים שלו מדברים בדיוק כמותו.
הם סיפרו לי שבשבת האיומה רץ ר' עם אנשיו להילחם בקיבוץ כיסופים, ושם, אחרי שהציל חטופה והרג כמה מחבלים, הוא נפצע בגבו, פונה לקבלת טיפול רפואי וכעבור כמה ימים חזר לפקד על הגדוד שלו בחטיבה. כשאנחנו מאחורי מחסה בטוח של קיר בטון שמסתיר אותנו מצלפים אפשריים, הוא אומר לי, "תוך כדי לחימה נולד לי ילד ואת הברית עשיתי בטלפון האדום. בירכתי אותו את הברכות שהאב מברך כמו שצריך, והמשכנו להילחם".
תפקיד החטיבה הוא לטהר את השטח ממחבלים לקראת השלב הבא, שבו יטופלו התשתיות הצבאיות של חמאס באזור - מעל הקרקע ובעיקר מתחתיה. "אנחנו צריכים לאתר את האויב ולהרוג אותו, לשמור על עצמנו, למצוא פירים ומודיעין כדי שנוכל לנצח באופן ברור", אומר לי המח”ט פרידלר אגב תליית דגל ישראל על גג הבית. "האיומים העיקריים עלינו הם צליפה, נ"ט ופשיטות אויב. תוך כדי ביצוע המשימה צריכים לוודא שהחיילים שומרים על עצמם. אני מזכיר להם תמיד: קודם כל עומדים במשימה, ואחר כך שומרים על עצמנו. באנו לנצח, ועד כמה שאפשר לחזור הביתה בשלום".
המבחן עוד לפנינו
מגיעה התרעה. יש סימנים שמחבלים מתכוונים לפשוט על בית שבו יושבים כוחות צה"ל במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. כל הכוחות באזור נדרכים. אבל למטה, לוחמי הצנחנים שאינם במשמרת מכינים ארוחת צהריים. "כמו שאתה רואה המורל שלנו גבוה ואנחנו נעשה את כל מה שצריך. רק שייתנו את הפקודה", אומר לי דוד, לוחם שיושב בפינת החדר. מפיו משום מה זה לא נשמע כמו קלישאה שדובר צה"ל שתל. ההתלהבות והמוטיבציה שלו היו מידבקות אבל כשאנחנו מיטלטלים בנמ"ר בדרך חזרה לשטח ישראל אני לא יכול להימנע מהמחשבה שהעיקר עוד לפנינו.
בשטח נשארו חוליות קטנות של חמאס, נוח'בה בעיקר, וג'יהאד איסלאמי - שאנשיהם מנסים לזנב בכוחותינו. הם עדיין מופיעים מפעם לפעם בהפתעה מתוך פירי מנהרות ומתוך הריסות הבתים; הם צולפים, משגרים נ"ט ומפעילים מטענים, ואז נעלמים כלעומת שבאו.
לכן המבחן הגדול לכוחות יהיה כשחמאס יתאושש מההלם וייעל מאמציו לפגע. לכל צבא, בכל מקום וזמן, שלב השהייה הנייחת בשטח שבא אחרי קרב ההבקעה הנייד, הוא תמיד המסוכן ביותר. חזרתי בהרגשה שהמפקדים והלוחמים מודעים לכך ויעשו הכל כדי שלא לשקוע בשגרה שאננה.
