מאז אותה שבת נשארנו בלי מילים. אולי יהיו עם הזמן. אבל לנו לא היה זמן. כשמיה תבורי מקיבוץ בארי כתבה לי ביום ראשון, שבוע ויום אחרי הבוקר ההוא, לא היה זמן. באותו רגע היה ידוע על 30 מחברי וחברות הקיבוץ שנרצחו, והיה ברור שהמספר עוד יעלה. בבארי החליטו, למרות האסון, לא לוותר על קבורה אישית לפי כל כללי הטקס של הקיבוץ, כולל ההספדים המיוחדים לקיבוץ. אבל מי יכתוב?
"אולי אתה והחברים שלך תוכלו לכתוב?" שאלה מיה. עניתי שברור, למרות שלא היה לי שום מושג איך ניגשים למשימה כזו. התקשרתי לחבר טוב ומוכשר בשם רועי פודים. החלטנו לפנות לעוד כותבים - לסופרות ולמשוררים ולעיתונאיות הכי טובים שאנחנו מכירים. כתבתי כמה מילים על זה שאנחנו מחפשים אנשים ושלחתי בכמה קבוצות ווטסאפ. התחלנו לעבוד.
הטלפונים שלנו התמלאו באלפי הודעות, סמסים וטלפונים. חלק מכותבות ומתחקירנים מקצועיים, ורובם פשוט מישראלים וישראליות נפלאים שרק רצו לעזור. תוך כמה שעות נוצר צוות מדהים. מפיקות, עורכים ועורכות ועשרות תחקירנים ותחקירניות, שעבדו בתוך רגע כמו הפקה שעובדת שנים. התחקירנים יצרו קשר עם המשפחות והחברים של הנרצחים, דיברו איתם, שמעו את הסיפורים האישיים, חלק בכו יחד, ובסוף הם סיכמו את הכל במסמך מסודר. את המסמך הזה העברנו לאחד הכותבים, שקיבל זמן מוגבל (מאוד) כדי לכתוב הספד, וברגע שההספד היה מוכן, הוא נשלח לבארי, וחוזר חלילה. כולם עבדו על זה במשהו שאני רק יכול לתאר רק כחרדת קודש.
עכשיו, כשאני מנסה להיזכר בהספדים שעבדתי עליהם, אני זוכר בעיקר את הסיפורים האלה. על האדריכל שנולד בדיוק כשהקיבוץ פונה במלחמת העצמאות, על הילדה שהספיקו לה כמה צפיות בקליפ של ביונסה כדי לחקות את התנועות באופן מושלם, על הלוחם מיום הכיפורים שפעם בחודש היה מסיע ילד מהעוטף לת"א כדי שיקבל שם טיפולים.
אין ספק שאנחנו צריכים עכשיו חיילים טובים, ורופאים, וטבחים, עובדים סוציאליים, נהגים. העבודה על ההספדים של בארי הזכירה לי שדווקא עכשיו, כשאין לנו מילים, אנחנו צריכים גם אותן.
נכתב לכבוד משפחת קיבוץ בארי.
הכותב הוא עורך תוכן בטלוויזיה
