בימים האחרונים, בין סרטונים קשים לצפייה לסרטונים מכעיסים ומייאשים, רץ ברשת סרטון אחד שעושה משהו אחר לצינורית הדמעות. הן עדיין זולגות, הרי כל הסרטונים בימים אלה נראים כאילו נכתבו על ידי תסריטאי שלוקח את כל הכדורים הלא־נכונים - אבל הפעם הבכי הוא אחר. בכי כזה שלא מגיע מתוך תהומות של ייאוש, אלא בכי שבו יש איזו הקלה. כאילו מישהו הדליק נר זעיר בתוך החשיכה.
במקרה הזה, למישהו קוראים איסמעיל. וגם ראפי, חאמד ודהאש - ארבעה גברים מרהט, שהצילו עשרות ישראלים מהטבח ב־7 באוקטובר. שיצאו לחלץ את בן דודם, שתיקשר איתם דרך הטלפון של איה מידן מקיבוץ בארי שאיתה הסתתר מהמחבלים, אך נקלעו בדרך לסצנת אימה אחרת - הימלטות הצעירים והצעירות מהמסיבה ברעים. במשך כמה שעות העמיסה החבורה עוד ועוד ישראלים וישראליות שנסו על נפשם מהטבח, הרגיעו אותם, הביאו להם מים ואת הטלפונים האישיים שלהם כדי שיוכלו להתקשר הביתה, וכל זה תחת אש, כשאיום המוות מרחף מעל בן משפחתם, דם מדמם. בסוף גם אליו הם הגיעו, וחילצו אותו, עם בת הקיבוץ.
זהו סיפור גבורה מהסוג שחשוב להשמיע ולשמוע בימים אלה, שבהם יש מי שמבקשים לנתב את החרדה הלאומית לקידום גזענות והתלקחות פנימית; לספר לנו שיש במעשי חמאס המבחילים, הבלתי נסלחים, בכדי לרמוז משהו על ערביי ישראל. הסרטון הזה נוצר על ידי ארגון "האם ראית את האופק לאחרונה?" שמקדם שותפות יהודית־ערבית, והוויראליות שלו חייבת להגיד משהו עלינו, למה אנחנו צמאים בימים אלה, שבהם האמונה שלנו באנושות מתפוררת: אנחנו צמאים וצמאות לסולידריות, לאומץ, לשותפות גורל. למנהיגות שאינה עצלה, שאינה מסתפקת בלשסות אותנו האחד בשנייה, שמשמיעה קול אחראי. שלא חוששת להביט לנו בעיניים, ולהגיד, בין היתר, גם את זה: מחבלי חמאס לא מבדילים בין דם לדם. גם לא הטילים שמשוגרים מעזה, מלבנון או מתימן.
טבח 7 באוקטובר גבה את חייהם של 24 ערבים ישראלים. שבעה ערבים ישראלים נחטפו לעזה, עשרות נפצעו, חלק איבדו את בתיהם, וגם ההורים שם צריכים לסייע לילדיהם מוכי הטראומה. אחרים פוטרו ממקומות העבודה, אחרים חוששים להסתובב ברחוב. החברה הערבית שותפה לגורל גם במחיר ששילמה, וגם במאמצי הסיוע והסולידריות. מיד אחרי 7 באוקטובר הוקם חמ"ל משותף ברהט שכולו מבוסס על שיתוף פעולה יהודי־ערבי, עם עשרות מתנדבים יהודים וערבים שמגיעים אליו לארוז סלי מזון, ערכות יצירה לילדים, חיתולים וציוד רפואי למשפחות יהודיות וערביות בדרום שנפגעו ממתקפת חמאס. נכון לכתיבת מילים אלה, 2,000 משפחות קיבלו סיוע מהחמ"ל. נשים בדואיות אורזות תמ"ל לאמהות חד־הוריות באופקים שביתן נהרס מרקטות; סטודנטים מבאר־שבע משנעים מזון למשפחה בכפר לא־מוכר בנגב שהאב חטוף בעזה. ידיים מכל המגזרים אורזות פסטות יבשות וקופסאות שימורים לצד תקווה. תקווה שנצא מזה, ביחד. יהודים וערבים. שותפי גורל, שבוחרים להיות בצד הנכון. הצד שמושיט יד, שרוצה בטוב, שעושה טוב. שלוקח אחריות, גם אם מנהיגיו משני הצדדים בוחרים אחרת.
