לונגירביאן // היידי סבראייד } תרגום: דנה כספי } רות } 319 עמ'
האופי הישראלי, זה שעומד בימים אלו לאחד המבחנים הקשים שעבר, מעוצב על ידי גורמים רבים. כמובן: ההיסטוריה, הפוליטיקה, אבל גם האקלים. לא "משבר האקלים" הנשכח, אלא האקלים הישראלי, על הנוחות האכזרית שלו. החרושת הישראלית — בשלום או במלחמה, בשכול או בשמחה — אינה עוצרת בגלל איתני טבע כלשהם. אף פעם לא באמת קר מדי או חם מדי, אין סופות עזות, או הר געש או צונאמי. בינתיים. את סדר היום שלנו קובעים רק בני אדם, אין כוח בסביבה שחזק מאיתנו, שיכול להביא להפוגה מאולצת, להחליט עבורנו. כישראלים אנחנו מתקשים אפילו לדמיין מקומות שבהם האקלים הוא המלך שעל פיו יישק דבר, ואנשים שחייהם מוכתבים על ידי כוחות גדולים מהם.
לוֹנגיִרבְּרֵאֶן, בירת הארכיפלג סְוַלְבַּרְד שבאוקיינוס הארקטי, היא היישוב הצפוני ביותר בכדור הארץ. "להיות בחורף בסולברד פירושו להיות כלוא, עם כך וכך קופסאות שימורים, כך וכך קופסאות גפרורים, כך וכך משקאות חריפים. מי שילקה במחלה קשה בחורף, לא יוכל להגיע ליבשת. ומוטב שלא להיקבר בסולברד כי הגוף לא נרקב". הרומן 'לונגירביאן' של הסופרת והמבקרת הנורווגית היידי סבראייד, ילידת 1984, מבוסס, בחלקיו העובדתיים, על סיפורם האמיתי של סבה וסבתה. הקור, "הכוח הדומם", שולט בו ללא מצרים.
שנות ה־50, ימי המלחמה הקרה ומרוץ החימוש. אייבור, גיבורת הרומן, היא אשתו הצעירה של פין, שלוקח על עצמו עבודה של שנתיים בלונגירביאן, כרופא של חברת הפחם הנורווגית. אייבור נישאה לפין בגיל צעיר, צעיר מדי, וכעת, בשנות ה־20 לחייה, היא אם לשתי בנות קטנות בתנאים קשים. בניגוד לבני גילה ששייכים עדיין למעמד הרווקים ההולל של היישוב, שמתנהל כמעין בסיס צבאי מרוחק — על הנוקשות לצד ההוללות ופריקת העול שבחיים כאלה — אייבור היא "אשת הרופא", היא "שייכת למעגל הרעיות, האמהות והילדים. היא שייכת לפין". חברתה הטובה ביותר היא יוסה, כלבה האסקית ששייכת למכרים ומלווה אותה כשהיא גולשת לבד במרחבים הקפואים. לעומת בעלה החברותי, היא מסוגרת, מתקשה להסתגל, ומרבה למעול במצופה ממנה כאם וכמטפלת.
'לונגירביאן' משופע בתיאורים קטנים, טריו־ויאליים, כאילו מתאר כל הזמן הליכה זהירה על קרח דק: פעולות קטנות ויומיומיות ומיקומים במרחב שבים ונפרטים, יש לחזור על כללי המחיה שוב ושוב, להכיר את הסביבה כמו כלב ולהגן על עצמך כמו אדם, כמו אמא. למעשה, התיאורים בספר כה מהימנים ומפורטים, שכשנחשפתי לתמונה של בית החולים הישן האמיתי של לונגירביאן הופתעתי מעוצמת הדמיון לתמונה שנוצרה בדמיון במהלך הקריאה.
כתיבתה של סבראייד מאופיינת מצד אחד בעודפות — כאמור, שורות על גבי שורות של תיאורים יומיומיים יבשים ונטולי הוד — לצד איפוק והימנעות מדרמה. לקורא שהמצרכים התרבותיים שהוא צורך מאופיינים, ממש כמו החדשות, בדיכוטומיה של מה שקורה ומה שאינו קורה — קשה להתרגל לזה. פעם אחר פעם אנחנו מצפים לקריסה, לאסון, למהומה, לבגידה, לכניעה ליצר, למוות — ולא באים על סיפוקנו. הסיטואציות הנבנות מתקפלות אל תוך עצמן, המתח האיטי ממשיך להיבנות, כמו מואט על ידי הקור.
הדמות המשמעותית הנוספת פרט למשפחה הקטנה היא זו של ינס הייברג, מפקח בחברת הפחם, שגם הוא הגיע ללונגירביאן רק לאחרונה. הייברג מרתק את פין. הוא מקדיש לו שעות ארוכות ומזמין אותו לביקורים. לעומתו, אייבור והבנות נרתעות ממנו, רתיעה שגם היא נתפסת כחייתית כמעט, אינסטינקטיבית: אחרי שהוא מבקר בשירותים בביתם היא מדליקה אחריו גפרורים שיפיגו את ריחו; הילדות מכנות אותו "האיש", הן בוכות למראהו. ככל שהרומן נוקף, התימהונות הקלה של הייברג ("צריך להגיד שלום כשרואים אנשים"), זו שניתן היה לשייך לבדידותו, הופכת למה שנראה כהפרעת חרדה, ואז לפרנויה ולחשיבה קונספירטיבית, ובסוף לקריסה מנטלית מוחלטת ואובדן שפיות.
החייתיות המגולמת בהייברג, בדובי הקוטב המסוכנים, בכלבה יוסה, בקרח המאיים להישבר באביב, במצולות הקטלניות שמתחתיו — מייצגת גם את החייתיות המאיימת להתפרץ של אייבור עצמה, בתשוקותיה הכבושות, בחרדותיה הנשלטות, בבדידותה. "משהו דולף שם למטה. משהו מטפטף. משהו נפתח. הקירות נלחצים כלפי מעלה ומתפצלים. האדמה לוחצת על הבניין מלמטה. משהו רוצה לצאת. דם ומוגלה מבקשים להתפרץ. קרומים רטובים ומודלקים מתהדקים ונבקעים". אבל זה, זה רק סיוט, היא תתעורר, היא תחזיק מעמד. •
