בתוך כל הימים השחורים, מול התמונות הרצות על המרקע, הכתבות והפרשנויות, עולה פתאום קול מוכר. תת־אלוף איציק כהן, מפקד אוגדת הפלדה, פונה: "תחנות חושן, כאן קודקוד". את פניו איננו רואים, אך קולו מרגיע, מעצים, מלטף ומחזק. את קולו אני מכירה היטב. לפני 20 שנה, ב־2003, הייתי בעצמי חיילת שלו.
השמות, הכומתה הסגולה, החטיבה והגדוד שבו שירתי חזרו אליי בבת אחת, כמו פלאשבק. והמקום — עזה, ציר קרני, צומת נצרים, פילדלפי — עלה לי בראש והפך נוכח. הזכיר לי את הימים ההם ואת החיילת שהייתי. את צומת סעד, סאבוויי נקניק ליד נחל עוז, הפאב בבארי. והמ"פ המדהים איציק כהן, אגדה כבר אז.
עבר כל כך הרבה זמן, אבל בעצם לא עבר. הנה, שוב בעזה. אני נכנסת לגוגל לראות את פניו, הוא לא השתנה. זה מדהים איך חיילים פשוט נראים באותו גיל כל הזמן. ילדים ומבוגרים בנקודת זמן אחת. והתרגשתי כל כך לשמוע אותו מדבר, שזו אולי הפעם הראשונה שבכיתי מהתרגשות ולא מצער. ונזכרתי איך היה מחזק גם אז, הכל בשקט, בצניעות, ברוגע, לפני שצניעות הפכה להיות מילה כה משומשת.
באינתיפאדה השנייה, כשאיבדנו חיילים ומפקדים, הרבה חיילים, הרבה מטענים, הרבה נסיעות מפחידות, צירים, הוא ידע לדבר לחיילים ולתת תחושה שהכל בשליטה ושהוא סומך עליהם. אני זוכרת סבלנות אין קץ לכל דבר, לא עצבנות, לא נפנוף. תשמעו, זה לא שלדבר עם מש"קית חינוך תחת תעסוקה מבצעית אינטנסיבית כמו בעזה זה הדבר הכי חשוב ומשמעותי בעולם. אבל הוא הצליח לגרום לכל אחד ואחת, גם לי, להרגיש משמעותית.
בתוך האימה והפחד שאנחנו חווים, הטלטלה הפוליטית והיעדר המענה, הקול שלו פשוט הרגיע. כמו חיבוק. הם יודעים מה הם עושים, אני חושבת לעצמי. וכמה אנחנו זקוקים למשפט כזה: "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים". הם מכירים את עזה טוב. אין מישהו שמכיר את עזה יותר מחטיבת גבעתי. שנים של היכרות הדוקה, לא רצונית. קשר רעיל. שוב מעבר קרני, שם כל כך קסום לחציית גבול כל כך גורלית. שם תמים לגבול הגיהינום.
כי עכשיו זה השלב הזה עם החיילים, השלב שאנחנו כאילו מכירים, אבל לא באמת יכולים להשלים איתו. השמות, הפנים, היופי, הנעורים, וידיאו באינסטגרם של לביא ליפשיץ ז"ל, כל כך חי, כל כך מלא כישרון, והפנים של ידידיה אליהו ז"ל כל כך נוכחות. ואמהות בוכות וחברות בנות 20 מספידות. לרשימת בוגרי בית הספר בליך שנפלו בקרב, שאני מכירה בעל פה, נוספו עוד שמונה שמות.
והעצב נוכח באישוני העיניים, מבטו במראה מבעית. ככה אנחנו נראים. עכשיו זה השלב הזה. אדוות האסון מלוות באדוות נוספות של אובדן. ככה זה בארץ הזו. "קרבות עזים ברצועה", שם מכובס לזה שרשימת שמות חדשה מחכה להיות מותרת לפרסום.
ובתוך כל זה היה רגע אחד של עוצמה. של ביטחון. של תא"ל איציק כהן, שפעם נראה לי מפקד נדיר בן 24 והיום הוא מפקד אדיר. תשמור על עצמך ועל חיילינו. יודעת שאתה האיש המתאים למשימה.