נשים
"אתה לא מבין, אבל נשים לוקחות את הדבר הזה אפילו יותר קשה", אהובתי אומרת לי השבוע באיזה רגע נוסף שבו כל גופה כמו מתכווץ פנימה, ואני מזהה בקלות את סימני החרדה הנדירים שלה, שאומרים משהו כמו: הכל גדול עליי כרגע, קח פיקוד במקומי לחמש הדקות הבאות, תכף אשוב. הדבר הזה קורה מדי פעם – לרוב אחרי שהיא שוקעת לזמן ארוך מדי בטלפון הנייד, נלחצת מכל הכיוונים ומגיחה בחזרה כשהיא מוצפת לגמרי בזוועות ובשמועות.
"זה כי המלחמה הזו פלשה לבתים", היא ממשיכה. "זה לא קרה באיזה 'שם', זה משפחות וילדים שנכנסו להם הביתה ורצחו וחטפו אותם. זה הקן הביתי שהם הגיעו עד אליו, והקן הזה הוא כאילו שלנו, כאילו באחריותנו, ולכן נשים מרגישות את זה יותר חזק כאיום ופלישה וחילול".
אחר כך היא משתתקת, וגם אני.
שנינו יודעים; היא ניסחה כרגע מחשבה קצת מיושנת, אפילו סטריאוטיפית; כאילו הבית הוא איזו נחלה נשית בעיקר, וכאילו אם האויב הגיע לך עד למטבח ולחדר השינה יש כאן כבר משהו שלא שייך לאיזה שדה קרב מרוחק וקשוח, אלא לרחם הביתי עצמו.
זו מחשבה כמעט פרימיטיבית (משהו כמו: נשים מקננות, גברים צדים) – אבל המלחמה כמו מחזירה אותנו למצב פרימיטיבי וראשוני יותר, עם הצרכים והרגשות הבסיסיים – הגנה, נקמה, מזון, מחסה, נושאת מטוסים אמריקאית – ואולי גם החלוקה המגדרית המתקדמת והשוויונית כורעת תחת הדבר הזה. ואולי היא צודקת: ישראל מוצפת עכשיו בזעקות שבר נשיות, קינות נשיות, יוזמה נשית, לוחמות קרביות ולוחמות אזרחיות. זו מלחמה שלא שולחת את הגברים לחזית ומשאירה את הנשים מאחור לחכות למכתב, לשובם הביתה או להודעה איומה; זו מלחמה שהתחילה בעורף, מלחמה שהגיעה לנו עד לילדים, עד לתינוקות, עד לשחלות. גברים מבינים ומרגישים וזועמים ונוקמים דברים כאלה, אבל מתעטפים באיזה שריון ביטחוניסטי־לאומי; נשים זועקות ומקוננות וחיות ומתות דברים כאלה, והם נכנסים להן מתחת לאפידרמיס.
אלו לא דברים שנכון לכתוב או לחשוב בזמנים רגילים, ואולי גם עכשיו לא. אבל חרבות ברזל – שם שכולו, לכאורה, מתכת גברית בלתי עבירה – היא אולי המערכה הישראלית הראשונה שבה שאגה נשית מחרישת אוזניים וקורעת לב מובילה את הכוחות קדימה, או, במקרים מסוימים, פנימה. אין טעם להתעלם מזה; ממטבחי המתנדבים הענקיים של העורף ועד לחזית הלחימה הקרקעית בעזה, חרבות ברזל מאיישות לא רק תפקידים, אלא גם סנטימנט וגישה.
זו מלחמה שהכל בה אישי, והמשא הרגשי והנפשי הזהה לכולנו – נדמה לי שזה מה שאהובתי ניסתה להגיד לי – נופל הפעם באופן כבד יותר על כתפי הצד הנשי. לך תסביר. בעצם אל תלך. לא בחמש הדקות הקרובות.
גברים
אבל אולי קל יותר להגיע למלחמה הזו ממקום נשי, כי כגבר ישראלי אתה נדרש, כרגיל בנסיבות ביטחוניות כאן, לשלוף איזו ארשת ידענית – אם אין לך, תזייף – ולהצטייר כמבין משהו במשהו. לזרוק מושגים או לפחות להסגביר אותם, או במינימום – אם כל זה גדול עליכם – לא להגיד שום דבר שיסגיר את העובדה שאתם אשכרה מפחדים כמו כולם.
באופן אישי אני מגיע למלחמה הזו ממקום רכרוכי במוצהר; כמויות היגון האינסופיות – לא משני הצדדים, מהצד שלנו מספיק לי מעל לראש – מאיימות להכריע ולשתק אותי. המחשבה על הילדים החטופים בעזה מטביעה אותי בסיוטים.
אני שומע את רטוריקת המלחמה הבלתי פוסקת, מ"עם של אריות" ועד "הופכים עליהם", מ"תרחישי קיצון" ועד "שיגורים ממיליציות שיעיות בתימן" – ומדי פעם אפילו תורם בעצמי משהו כמו "לא כל המיפקדות שלהם חוסלו", כאילו יש לי מושג ואני לא סתם מזיז שפתיים – אבל לעזאזל, כל הדבר הזה הוא מציאות חלופית ובלתי נסבלת מבחינתי.
כי אני גבר ישראלי נמושה. גבר ישראלי מהדור שלא תיכנן לדעת עוד מלחמה. גבר ישראלי שבאמת האמין שלא יהיו עוד מלחמות כמו המלחמות "ההן". נכון, הייתי בסביבה בלבנון ובסרט ההמשך, הייתי במלחמת המפרץ (על איזה גג תל־אביבי), הייתי בכל הסבבים מול עזה – אבל המלחמות הגדולות היו מבחינתי רק מורשת קרב של דורות קודמים וסיפורים וטראומות של אנשים מבוגרים יותר.
הם ראו את התופת האמיתית. הם נלחמו באמת. הם צנחו במיתלה, נהרגו בחווה הסינית, חצו את התעלה. הם שכלו אבות ובנים, פדו שבויים, הקימו את אגרנט. זו הייתה ישראל של פעם. ישראל של מאורות גדולים וליקויי מאורות ענקיים, של רנו 5 ולהקות צבאיות ונעמי שמר וילדים ששולחים ממתקים לחיילים בחזית.
אני כבר גדלתי לתוך ישראל אחרת. ישראל 2.0. ישראל שלא תדע עוד מלחמה – כלומר תחיה על חרבה, בסדר, אבל החרב הזו לא צריכה באמת להישלף אי פעם מהנדן; יש לנו צבא שמסוגל, במידת הצורך, להוריד לברכיים כל אחד מצבאות ערב עוד באותו יום, לא? ויש לנו – בסדר מתקדם – כבלים, אם־טי־וי, הופעות בפארק, רפורמה כלכלית, שמיים פתוחים, ערוצים מסחריים, שלום עם מצרים, ערפאת וירדן, גראנג' ישראלי, היפ־הופ ציוני, הייטק עולמי, TLV בירתנו, גלובליזציה – יש לנו הכל. יש לנו נורמליות, ונורמליות הייתה כל מה שהדור שלי אי פעם רצה.
מלחמה? לא יקרה, עברנו את השלב ההוא. אנחנו העולם עכשיו, אנחנו חלק, אנחנו סניף שוקק של המערב בעיבורו של המזרח – גם אם התיכון – וכל המראות ההם של מילואימניקים מאובקים שחוזרים עם נשק מהיחידה ומחבקים את הילדה לא אמורים היו להיות מנת חלקו של הדור שלי.
והנה סרט חיי הופך בבת אחת לסרט אימה ואז לסרט מלחמה – ואני ניצב במרכז, אנטי־גיבור עירום וחף מכל מה שחשבתי שאני שייך אליו או מסתפח אליו. המערב מפנה אליי עורף (היי ביורק, ביי ביורק) ואני נתון בעיצומה של מלחמה ישראלית מלאה בשכול, גבורה ומחדל גדול ונורא.
ונדמה לי שטעיתי בכל. טעיתי בתפיסתי העצמית. טעיתי בהבנת זהותי ותפקידי כגבר ישראלי ויהודי, ולא הפכתי לשום אלון בן דוד, צביקה יחזקאלי או אפילו עמית סגל – שנדמה שכולם נמצאים, איכשהו, בשיא האלמנט שלהם כרגע; לא, אני הפכתי לסתם אזרח העולם, לפחות אצלי בראש.
ועכשיו, כשאני והעולם כבר לא, נשאר לי רק להעמיד פנים שיש לי מושג במשהו ושגם אני גבר ישראלי מיליטנטי, למרות שבכל פעם שכתבנו הצבאי מפרסם ש"רק התחלנו", אני בעיקר לחוץ להתחיל כבר לסיים.
כי הנה אני במלחמה הזו; סתם עוד פחדן. מי שכל אוקיינוסי הצער האינסופיים שהמלחמה מביאה לא מצליחים לחלץ ממנה דבר זולת ייאוש. על המקום הזה, על החיים האלה, עלינו.
אז תעברו הלאה, אין בי שום דבר להיאחז בו. רק תוגה על מה שיכולנו להיות, ומה שכבר לא נהיה. ×
והנה סרט חיי הופך בבת אחת לסרט אימה ואז לסרט מלחמה - ואני ניצב במרכז, אנטי–גיבור עירום וחף מכל מה שחשבתי שאני שייך אליו או מסתפח אליו
