שאלות בוערות: מאמרים וטקסטים מזדמנים 2021־2004 // מרגרט אטווד } תרגום: קטיה בנוביץ' } מחברות לספרות } 512 עמ'
ספרה של מרגרט אטווד מאגד טקסטים עיוניים קצרים שכתבה במשך כשני עשורים, שמצטברים יחד למניפה של עיסוק בנושאים הקרובים לליבה כמו מצב הדמוקרטיה בעולם, מצב הנשים, איכות סביבה, וכמובן ספרות. בצד הספדים ומחוות אהבה ליוצרים, ופרקים אוטוביוגרפיים מילדותה, העמדה הבולטת בספר היא של חקירה ודרישה של כל מה שהוא לכאורה מובן מאליו ושל התנגדות לתוויות זהותיות מקבעות. כך, לשאלות שהיא נדרשת אליהן, כבסיס לדיון, למשל על דמוקרטיה וזכויות אדם, היא עונה לעיתים קרובות בשאלה המפרקת ובונה מחדש את המושגים המדוברים.
במסה מכוננת שלה מ־1976 (שאינה מופיעה בספר זה), 'להיות אישה כותבת', אטווד כתבה שאישה־סופרת היא כמו כל סופר אחר, אבל שכישות ביולוגית וכאזרחית היא כמו כל אישה אחרת: נתונה לחוקים מפלים ולהתייחסויות מבזות, ושוקלת בדעתה אם לצעוד בפארק לבדה כשיורדת החשיכה. כששואלים את אטווד אם היא פמיניסטית, היא נוטה לענות בשאלה (לאיזו מ־75 הגדרות של פמיניזם כוונתך?), אך במקביל מודה שחלק משמעותי מצמיחתה כסופרת וכאינטלקטואלית קשור לעליית הגל השני של הפמיניזם. כשהיא מספרת, במסתה 'בדיונאות מדעית', ש"רצתה לכתוב דיסטופיה מנקודת מבט נשית", היא מוסיפה שאין זה אומר ש'סיפורה של שפחה' הוא דיסטופיה פמיניסטית — "אלא במובן זה שמתן קול וחיים פנימיים לאישה תמיד ייחשב 'פמיניסטי' בעיני אלה שחושבים שלנשים לא אמורים להיות כאלה".
הצורך לחקור כל מושג מראשיתו, חשיבותם של ניואנסים, ומה שנראה לעיתים כדואליות ביחס לשאלות המרכזיות שמעסיקות אותה, העמידו את אטווד בשנים האחרונות במוקד של מחלוקות מתוקשרות, ובראשן יחסה להטרדה מינית ולתנועת MeToo כפי שזו באה לידי ביטוי במסתה 'האם אני פמיניסטית גרועה?' על אף הסתייגותה של אטווד ממשפטי שדה באינטרנט והצהרתה בדבר תמיכתה בתקשורת מייניסטרימית, בטענה שיש לה יותר כלים לאמת עובדות — היא אינה נמנעת מפלטפורמות דיגיטליות וידועה בציוציה בטוויטר, דבר שסיבך אותה לאחרונה גם עם הקהילה הטרנסית.
במסה 'סופרים כסוכנים פוליטיים? באמת?' אטווד נדרשת לשאלה אם לסופר יש תפקיד/חובה חברתי/ת. סופר, היא אומרת, יכול לעסוק בסוגיות חברתיות ופוליטיות, אך אין זו בשום פנים חובתו. שכן, החשיבה במונחים של "חובה" עשויה להוביל לצנזורה (כשלא ממלאים את החובה, כמו במשטרים טוטליטריים). ההסתייגות מ"חובה" מובנת, אך דומה שהזיהוי בינה לבין המילה "תפקיד" — הגמישה יותר ורומזת על אפשרות של קבלת תפקיד מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך תכתיב — הוא מין נקודת עיוורון של אטווד, או זהירות־יתר מחשש שזיהוי פוליטי יביא לקריאות משטיחות של הספרות שלה. כאילו לא הכל פוליטי במובן הרחב, וכאילו אין אפשרות שספרות תהיה גם מורכבת וגם בעלת תפיסת עולם הנוגעת לעולם הממשי. מוזר הדבר גם בהתחשב בעובדה שאטווד רואה באורוול, שהזדהה בבירור כסוציאליסט, את ההשראה הספרותית המרכזית שלה.
"יש נטייה חזקה לדבר אל סופרים ועל סופרים כאילו הם הממשלה, כאילו יש להם כוח כזה בעולם האמיתי, ולכן עליהם להשתמש בו לרווחת החברה... האם לסופרים אין אחריות? שואלים המטיפים", כותבת אטווד במסתה 'ספרות והסביבה' על שאלת הקשר בין השתיים, ומשיבה: "התשובה הקצרה היא שאם לא הייתה 'סביבה' — האוויר שאנחנו נושמים, המים שאנחנו שותים, המזון שאנחנו אוכלים — לא הייתה ספרות, כי אנחנו עצמנו לא היינו קיימים... במובן הזה, שימור סביבה... הוא תנאי מוקדם לספרות".
אף שהתשובה כללית מאוד, כשאטווד מדברת על נושא הסביבה, היא משוחררת להודות בסוג מסוים של אקטיביזם יותר מאשר בכל הנוגע לעולם האנושי. הנינוחות היחסית הזאת מעניינת, ומעלה שוב את השאלה מדוע אין היא נינוחה באותו אופן להודות באקטיביזם פוליטי־חברתי. וזאת, בשעה שבפועל היא הקימה את ארגון פן הקנדי שעוסק בפעילות בינלאומית, הקשורה לנושא הפליטים מאוקראינה ולהגנה על סופרים נרדפים באיראן ובאפגניסטן.
החלקים היותר שובי לב ב'שאלות בוערות' הם הרשימות על סופרות וסופרים, שפורסמו במקור כהקדמות לספריהם, כביקורת בעיתונות וכהספדים. במיוחד בולטים ביופיים ההספד לדוריס לסינג, הרשימה על פרנץ קפקא, הרשימה על סימון דה בובואר, הרשימה 'שייקספיר ואני', שתי הרשימות על אליס מונרו, וכן הרשימה על רייצ'ל קרסון, במלאות יובל לפרסום ספרה המכונן 'האביב הדומם'. קרסון מפציעה בהופעת אורח כ"קדושה" ב'שנת המבול' של אטווד (אם כי בצורה לא מספיק מעובדת). בפתיחת הרשימה 'אליס מונרו' מתארת אטווד את פגישתה עם מונרו ליד פסל מונרו הצעירה בגן באונטריו, פגישה שבאופן אסוציאטיבי מזכירה את המפגש של דודה לידיה עם פסל־דמותה בפתיחת 'העדויות', ספר ההמשך ל'סיפורה של שפחה'. רשימות אלה הן מסות אישיות מופתיות, ויש בהן לרוב ממד אוטוביוגרפי של פגישה ממשית או מדומה עם מושא הכתיבה או עם סביבת עבודתו, כמו במקרה של קפקא. הספר בכללו מרתק, מלמד ומלא הומור עצמי, כדרכה של אטווד. עם זאת, יש בו גם כמה טקסטים פחות חיוניים, ונראה שהיה אפשר לצמצמו מעט, אלא אם כן הפנייה היא גם לחוקרים עתידיים של אטווד שיתעניינו בכל פיסת טקסט שלה. •
