1.
זה יהיה עוד טור מלחמה ואשתדל להאיר בו את הטוב, כי זו בעיניי המשימה כרגע (אל דאגה. הרע יחכה). אבל לפני הכל, חשוב לי להסביר משהו שאני רואה שמטריד את האנשים לגבי העתיד. כי אני מדבר על הרוח הגדולה שיש בעם, והם אומרים לי: אוקיי, אבל אחר כך נחזור לסורנו, אז מה אתה מתלהב?
אז הנה, אסביר: מאז השבת השחורה יש פה רוח גדולה. זו עובדה. אני מקבל אינסוף הודעות מישראלים במילואים שבעלי הדירות שלהם לא מוכנים לקחת מהם שכר דירה החודש. אני מקבל אינספור הודעות מחיילים שאכלו בדרך לבסיס באיזו שווארמייה או משהו, ולא נתנו להם לשלם, וחיילים שולחים לי צילומים של אוכל ששולחים להם מהעורף. ממלונות שמארחים מפונים אני מקבל תמונות של חלוקת בגדים, וכשאני שם, אני פוגש בעצמי פסיכולוגים שבאים לשוחח עם מי שרוצה, וגם מאמני כושר ויוגה שבאים לעשות אימון לכל מי שמרגיש שזה יכול יעזור, מטפלים באמנות, מפעילי ילדים ומה לא. חיילים שנפצעו מבקשים להשתחרר לפני שהרופא מאשר להם כדי לחזור לחזית, קפלניסטים מטפלים בקהילות משדרות ומאופקים, מתנחלים מתנדבים עם אנשי בארי, חרדים מתגייסים לצבא.
לא פתרנו את כל הבעיות והדברים שמעצבנים אותנו לא נעלמו. אבל כן הוכחנו לעצמנו ולאויבים שלנו שיש לנו יכולת להתעלות, שיש בישראל רוח טובה וגדולה; שאנשים מסוגלים לשים בצד לא מעט כעסים, ולשעוט קדימה יחד.
2.
ויש אנשים שמתעקשים: אוקיי, אבל אחרי המלחמה הכל יחזור להיות כמו שהיה, עוד פעם נריב ועוד פעם נתפלג. ואני אומר על כך שני דברים. אחד, שזה לא נכון. אני באמת מאמין שתהיה פה ישראל חדשה. יהיו שוליים רעשניים, אבל תהיה פה שדרה מרכזית גדולה מאוד של ישראלים שיבינו שאנחנו זקוקים לריפוי. הדור הצעיר, שאין בינו מי שלא מת לו חבר, לא ייתן לנו לחזור לימי קטנות. הוא פשוט לא יאפשר את זה. והדבר השני והחשוב יותר הוא, שמה שמתגלה כעת זו האמת שלנו. אני חוזר: מה שאתם רואים כעת - זה מי שאנחנו. המריבות זה סתם, זו חולשה, משהו שקורה כשאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת. אתם מבינים, זה נכון שאנחנו מסוגלים גם לריב על שטויות. אבל ברגע הקשה ביותר שידענו - התגלתה מיד אמת מופלאה ועמוקה על הארץ הזו, והיא שאנחנו יודעים להילחם על חיינו יחד, אנחנו יודעים לשים הכל בצד ולהתעלות. וגם אם נחזור לריב קצת פה ושם – ואני מקווה שלא – את הדבר הזה שגילינו על עצמנו מאז השבת השחורה לא נשכח: כשחיי האומה היו מונחים על הכף, עם ישראל יצא יחד והשיב מלחמה.
3.
אז מאז השבת השחורה אני עושה מאמץ גדול להאיר כאן את הטוב שיש בעם שלנו, לספר את סיפורי הגיבורים שנפלו ולחזק את הרוח. אני לא נכנס לעימותים שיוכלו לחכות. אבל אני כן מבקש קצת לחרוג ממנהגי ולבקש מכם להבהיר משהו להנהגה שלנו: עם ישראל לא יהיה מוכן לקבל הפוגות הומניטריות והכנסת דלק לרצועה, כל עוד ילדיו מוחזקים בעזה באיזה חדר טחוב. אנחנו מבינים שהאמריקאים לוחצים, אז הנה, גם אנחנו לוחצים: בלי כל הישראלים שנלקחו בוקר אחד מביתם לעזה - אין דלק. אפילו לא טיפה. נקודה.
אגב, אמרתי השבוע לאפרת בשיחה כזו בדרך חזרה מניחום אבלים (דיברנו על כל ההרוגים והקושי), שאם יקרה לי משהו אני מבקש בכל לשון שתמשיך את החיים, לא תתאבל אלא תשמח ותיהנה. אפרת הביטה בי רגע ואמרה:
"אל תדאג, ברור".
לא ככה תיכננתי את השיחה הזו!
4.
לא הכרתי אותך, בני וייס. פגשתי אותך כמה ימים לפני שנכנסת לעזה. באתי אליכם לשטחי כינוס. ישבנו מאחורי נגמ"ש. אפילו צילמנו גג מצחיק, אחד החבר'ה אמר "קבלו את אדיר מילר", אני עליתי, ואתם קמתם מבואסים והלכתם. העליתי את זה לפייסבוק והיה כיף. הספקת לספר לי בשיחה של חצי דקה שלא היית אמור להיכנס לעזה, היית קצין בהדרכה, אבל היה חשוב לך להיות שם. הצטלמנו. שלחת את התמונה לחברים שלך וכתבת להם שבינתיים אתם נהנים אבל אתה מחכה להיכנס. וכשנכנסת, חיפית על כוח של חי"ר ולא היית בטוח איפה הם. הם לא ענו בקשר, והחלטת להוציא חצי ראש, להסתכן לרגע, כדי לדעת שהטנק שלך עושה את העבודה כמו שצריך. זה עלה בחייך. סיפרו לי שתמיד דאגת לכולם. גם במותך דאגת לאחרים. אני מחבק אותך, ועצוב על לכתך. נפשי עייפה מצער. עליך ועלינו.
מילה גם לחברי זיאד חבקה המתוק. היה איתי בצוות בלבנון. היה הטען שלנו בטנק. פעם עשינו פה כתבה על השהות המשותפת שלנו בלבנון. זיאד גדל בכפר יאנוח בגליל. עוד מעט בן 50, אבל נכנס לעזה. לא ויתר. חיסלנו יחד חוליית מחבלים בלבנון לפני כמעט 30 שנה ("חיסלנו", בואו. אני הייתי בתא הנהג ושמעתי בומים), והוא, הצדיק, עדיין שם. בשבוע שעבר הוא התבשר שאחיינו האהוב, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מג"ד 53, נפל בקרב.
משפחה של גיבורים. עדה של גיבורים. משתתף בצערך, זיאד אחי היקר.
5.
אסיים בשפיים. הייתי שם עם אודי כגן ואביב גפן המתוקים. הופענו למפוני כפר עזה. לפני ואחרי ההופעה, שוחחנו איתם. זה באמת בלתי נתפס. אחת מספרת איך נאבקה במחבל שניסה לפתוח את דלת הממ"ד, בשעה שבנה מתחבא תחת המיטה. נערות מקסימות מספרות לי על חברתן שנחטפה ועל המילוט שלהן בלילה, תחת ירי, בליווי הצבא, אל מחוץ לקיבוץ. אנשים שהיו מעל 20 שעות בממ"ד, סביבם התבצע טבח בחבריהם ובני משפחתם, קהילה שלמה שעברה פוגרום - וחרף כל הזוועות הם רוצים לשיר ולצחוק ולהיות יחד. ופתאום ילדה מקסימה מצביעה ואני שואל אותה, "מה, חמודה?" והיא אומרת לי: "אבא שלי, אורי רוסו, היה בכיתת כוננות ומת".
היא רצתה לשתף אותי בזה. והיה שקט כואב בקהל.
"אני רוצה שתדעי שאבא שלך", אמרתי לה, "בכך שיצא עם הנשק להילחם בעשרות המחבלים, הציל רבים מאוד מאלה שנמצאים איתנו כאן כעת. וכל אחד ואחד מהם לא ישכח את אבא שלך כל חייו, וגם עם ישראל לא ישכח את גבורתו ואת גבורת כיתות הכוננות שחירפו נפשן. ואת תתגעגעי לאבא, אני ואפרת גם איבדנו אבא צעירים, זה קשה, אבל אני מבטיח לך שאת גם תחיי חיים מלאים ואפילו שמחים, יחד עם כל הקהילה שלכם שתתגבר כארי".
והקהל החמוד מחא לילדה כפיים והיא חייכה קצת ואני יודע שהיא גם תבכה, כולנו עוד נבכה, אבל כשאתה מביט באומץ ליבם של תושבי כפר עזה, אתה גם יודע שאין עוד עם מיוחד כזה, ובבניין ציון ננוחם. שבת שלום. ×
אני באמת מאמין שתהיה פה ישראל חדשה. יהיו שוליים רעשניים, אבל הדור הצעיר, שאין בינו מי שלא מת לו חבר, לא ייתן לנו לחזור לימי קטנות
