במוצאי השבת השחורה, כשדיווחי החדשות מהארץ הידהדו את בעיר הַהֲרֵגָה, התחלנו לשמוע רעשים חזקים מבעד לדלת. אנחנו גרים עכשיו בניוטון, מסצ'וסטס, חצי שעה ממרכז בוסטון. כל כך שקט כאן שבלילה אפשר לשמוע עלי מייפל נושרים על הדשא הקדמי שלנו. דממת פרוורים עמוקה. ופתאום, בערב 7 באוקטובר הלמו מבחוץ פטישים, דפיקות חזקות, צעקות, התרחשות חריגה שהתערבבה עם סיפורי הזוועה. אינסטינקטיבית נעלנו את הדלת וחשבנו היכן להסתתר. מתברר שגם ממרחק הגוף זוכר, מתגונן, מתבצר, נוצר מחשבה יהודית עתיקה: האם גם לכאן הגיעו הפורעים?
התבוננתי דרך הווילון וראיתי את השכנים בקלשונים. קורים קברים בחצר, מציבים מצבות, מוציאים שלדים, מניחים עצמות אדם לצד דלעת עצומה בגודלה, מחויכת בשטניות כתומה. לקח לי רגע להירגע ולהבין שלא מתכוננים כאן לפוגרום, אלא ל־Halloween.
בימים שאחרי, הליכה בשכונה הפכה לאתגר נפשי: באוזניות ערוצים ישראליים מדווחים על השחיטה והעיניים ברחוב משוטטות בין גולגולות, ראשים ערופים ורוחות רפאים במבואות הבתים. המלחמה שיבשה את שיבושי השעות בין הארץ לאמריקה: כולם ערים כל הזמן, מתקשרים, מתעדכנים. לא רק עצב וחרדה עוברים מעבר לים, גם חוסר היכולת לתפקד ותחושת התפלות העמוקה של היומיומי.
הניתוק גובר, מעט אפשר לעשות מכאן. ליד הבית אני מתבונן באישה מבוגרת מתבוננת בשלט "נחטף" שתלינו על העץ. היא רואה את פניו המחייכות חיוך מבויש של אריאל ביבס בין הארבע מניר עוז, שנחטף מביתו יחד עם משפחתו, אמו ואחיו הקטן כפיר, בן תשעת החודשים. ילד אדמוני, יפה עיניים וטוב רואי. האישה מסתובבת אליי, מופתעת, קצת נסערת, אומרת: עברו שנים מאז שנחטפו בניו אינגלנד ילדים!
הגענו לניו אינגלנד בעקבות פוסט־דוקטורנט של אשתי בהרווארד, אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם ולב המאפליה של האנטי־ישראליות בואכה אנטישמיות־אינטלקטואלית. הפגנות, עצומות, וסטודנטים יהודים שמותקפים. אנחנו עוברים על מדינות שיכולות לשמש כתשובה מתקבלת על הדעת לשאלה "מאיפה את?" יוון והונגריה יעברו מצד המראה, אבל יש כאן יותר מדי דוברים של השפות. הפור נופל על אחת המדינות הקטנות בבלקן, אלבניה או מונטנגרו. משננים: לקצר מפגשים, לא להיכנס לשיחות.
מנגד, בניוטון, הקהילה היהודית והישראלית עוטפת. אם רוצים להבין משהו מהצורך המקומי להצהיר כל הזמן על זהות והזדהות, אפשר לצאת שוב אל הרחוב: לצד תפאורת ליל כל הקודשים, כמעט כל בית מניף דגל או שלט. הדגלים הפופולריים בשכונה שלנו בסדר עולה: ארה"ב, Black Lives Matter, גאווה, ישראל, אוקראינה. האבטחה מתוגברת בבית הכנסת ובבית הספר היהודיים (שמוצפים באורחים־פליטים ישראלים מאז תחילת המלחמה), התרומות לצה"ל מאמירות, גם העצרות. מלבד זאת, החיים מתקיימים כסדרם, אבל משהו בסיסי בחוויה כאן טולטל מאז השבת השחורה: יהודים שתפסו את מדינת ישראל כמקלט בטוח מפני הצוררים, תוהים בקול אם דווקא הגלות בטוחה יותר.
התאריך מתקרב והילדים מתעקשים ואנחנו משוטטים בליל כל הקדושים: תחפושות ותעלולים, סלסילות Trick or Treat, בדיוק כמו בפרקי הספיישל של הסדרות המצוירות. באמצע הלילה ההתראות בטלפון מדווחות על פנים ושמות של הרוגים נוספים. אני נתפס לתמונה של אחד מהם, לביא ליפשיץ ז"ל שמביט לצד עם מצלמה ביד. לא הכרתי את לביא, אבל נדמה לי שאני מכיר אותו קצת מעצמי. מהחייל שהייתי, מהאמן שחלמתי להיות. אני עובר על הצילומים הנפלאים בעמוד האינסטגרם שלו. רואה את הסרט קצר שהוא צילם, את החן ואת הכישרון. קורא את הטקסטים שכתב: מילים של בחור רגיש וחכם, שהצליח או אולי נדחק ליצור לעצמו אוטונומיה בתוך הצבא שלא היה טבעי לו, ולהפוך ללוחם. עד שכבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו. שם נפל.
אני עומד באמצע הרחוב האמריקאי הקר עם שקיות ממתקים מלאות סוכר וחושב על הזמן שלפני הספירה. שלפני 7 באוקטובר. על המתפללים בבית הכנסת בראש השנה שצעקו "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים" ולא ידעו כמה המוות קרוב וכמה הוא יהיה מחריד, אכזרי. וכמה מעט אנחנו יודעים על שהולך להתרחש, עכשיו ובימים האחרים. •
