וכניות / הכל היה פעם. ולמרות שזה נראה לפני המון זמן ה"פעם" הזה, זה היה לא מזמן בכלל. וכך חלף חודש מאז שהיו לנו תוכניות פשוטות שנהרסו ברגע. חלק אמרו שילכו להסתפר ביום ראשון. חלק עמדו להתחתן ושלחו לנו "סייב דה דייט". חלק תיכננו טיול אחרי צבא, או הליכה למסיבת טבע תמימה. מימוש אהבה, קריירה, או לימודי רפואה כמו שחלם ותיכנן ליאור ארזי ז"ל יפה התואר מקיבוץ גבעת חיים איחוד ששירת כפרמדיק ולוחם בשלדג ונפל בקרב בעזה.
וכששרתי לזכרו בהלווייתו השבוע בבית העלמין הקטן בגבעת חיים איחוד את השיר "זמר לבני ליאור" מאת נתן יונתן, ששכל את בנו ליאור במלחמת יום כיפור (וביקש ממני באותם ימים להלחין ולהקליט אותו), בכייה של משפחת ארזי שעמדה לא רחוק ממני קרע את השמיים. אז שרתי ובכיתי איתם. ואיך לא? "זמר לבני ליאור" הוא השיר הראשון לזכר שני הליאורים:
"לִכְשֶׁתִּגְדַּל לִיאוֹר שֶׁלִּי, יַלְדִּי,
תֹּאחַז בִּי אַבָּא פֶּתִי, בְּיָדִי.
בִּצְעָדִים כְּבֵדִים וְרוֹעֲדִים,
אֵלֵךְ אִתְּךָ אֶל עֵבֶר הַבָּתִּים.
תִּקַּח, לִיאוֹר, שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי תִּקַּח,
חִבְּקוּךָ עֵת הָיִיתָ יֶלֶד רַךְ.
וְאִם עָיְפוּ מְעַט הֵן לֹא תִּשְׁכַּח,
אֵין עוֹד יָדַיִם אוֹהֲבוֹת כָּל כָּךְ.
אִם לְבַדְּךָ תֵּלֵךְ בְּעֶרֶב סְתָו,
עִמְּךָ יֵצֵא שִׁירִי הַמְּאֹהָב,
כְּרוּחַ שְׂעָרְךָ הַזְּהַבְהַב,
הוּא יְלַטֵּף בְּאַהֲבָה שֶׁל אָב.
וְכַאֲשֶׁר עִם יַלְדָּתְךָ תִּפְסַע יַלְדִּי,
אֶשְׁלַח אֶת זֶה הַזֶּמֶר יְחִידִי,
בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ בִּדְמִי בֵּיתִי ,
אִתְּךָ אֶהְיֶה יַלְדִּי, עֲדֵי כְּלוֹתִי.
לִכְשֶׁתִּגְדַּל לִיאוֹר שֶׁלִּי, אֶל גִּיל וְאוֹר,
אֶת אַבָּא וְשִׁירוֹ זָכֹר תִּזְכֹּר,
אוּלַי תְּמִימִים הָיוּ בָּתָּיו שֶׁל הַמִּזְמוֹר,
אַךְ אֲהָבוּךָ כִּלְבָבָם, יַלְדִּי לִיאוֹר".
כן, אולי תמימים היו בתיו של השיר הזה. אב ואם, משפחה וחברה קוברים את בנם. היש קשה מזה?
הביחד והננצח הזה / ומה עוד היה לנו לפני 7 באוקטובר מלבד תוכניות? היו לנו ריבים. תאריך שחרור מהריבים האלה לא היה. אז רבנו והיינו כמגדל בבל. רוח רעה שטפה אותנו אז. ואז הגיע 7 הארור באוקטובר, בו גילינו את הרוע המוחלט, ולפתע משום מקום הופיעה המילה ביחד (והפעם לא בקונטקסט הרגיל אליו הורגלנו ב"לדבר ביחד" מבלי להקשיב איש לרעהו). המילה ביחד שהופיעה עכשיו, השאירה מאחור מילים מפרידות כמו שסע, קרע, אני צודק, אתם, אצלכם ואנחנו. וכשמתוך צורך עז לבטא תחושת תקווה גדולה הופיעה גם המילה ננצח, וכשהן חברו זו לזו, הן הפכו לצמד הביחד ננצח.
אגב אפילו המילה קיבוץ חזרה ללקסיקון העברי. חדר אוכל, רפתות, רבש"ץ, כיתת כוננות, גדר, שער צהוב, ממ"ד, ידית ממ"ד, קהילה, דפוס בארי, אנשים מדהימים ונפלאים.
אלינה ולימור / באחד הסיפורים המצמררים (ויש המון כאלה) סיפרה בחורה בשם אלינה מאסטר על התופת שעברה במיגונית אליה נקלעה כשניסתה להימלט הביתה ממסיבת הטבע ברעים. היא סיפרה איך עמדה ארבע פעמים על סיפו של המוות. איך שני גיבורים, גל נבון וספי גניס, הצילו את חייה ונרצחו. והיא סיפרה על חברתה לימור ואקנין פרמוטר, רואת חשבון שאהבה מסיבות טבע למרות שעברה את גיל המסיבות היחסי (אם יש גיל כזה). לימור המיוחדת נרצחה במיגונית כשאלינה שחיבקה אותה ברגעיה האחרונים נפצעה קשה, איבדה את הכרתה וכשהתעוררה וראתה שלימור מתה, העמידה פני מתה, המחבל הרצחני דילג עליה וכך ניצלה. סיפורן של השתיים מלווה אותי מאז שמעתי אותו. לימור ז"ל נחרתה בי. כי דודתה סיפרה שהייתה שואלת אותה, "בשביל מה לך המסיבות האלה?" והתשובה של לימור הנהדרת הייתה בערך: חירות וחופש לאחוז לרגע בחיים בזמן שאתה רוקד.
לזכר ה־11 פלוס / יש רגע כזה שבו משתררת דממה.
וכשהופיעה תמונתם של ה־11 מגבעתי, הלוחמים המופלאים שנפלו ביחד, או תמונתו של הלוחם הנועז רס"ן אריאל בן משה ז"ל, הלוחם הנועז מסיירת מטכ"ל שנפל בעוטף, זה שאמו דיברה כלביאה (כינוי חדש לאמהות ולוחמות), כתבתי שיר בלתי נמנע וקראתי לו הצילום האחרון. וזה השיר השני.
הַצִּלּוּם הַָאחֲרוֹן /
הַצִּלּוּם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַ־11/
בַּפְרוֹנְט פֵּייג’ בָּעִתּוֹן/
סַמָּ"ר שַׁי לְיַד סַמָּ"ר עֲדִי וְאֶרֶז מְחַיְּכִים.
אַחַר כָּךְ בָּזֶה אַחַר זֶה פְּדָיָה, הִלֵּל,
עֲדִי, אִיתַי, רוֹעִי וְשׁוּב רוֹעִי - אַחִים.
שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת מִפַּעַם/ אוֹתָהּ עַצְבוּת שֶׁל קְרָב/
וּמָה נֹאמַר וּמָה נַגִּיד? /
בַּצִּלּוּם הָאַחֲרוֹן מִי שֶׁמֵּת רִאשׁוֹן חַי לְתָמִיד./
מִי שֶׁהוֹלֵךְ מַשְׁאִיר אָח אָחוֹת הוֹרִים/
מַשְׁאִיר תַּ’אֲהוּבָה שֶׁלּוֹ מֵאָחוֹר/
שִׂמְחָה שֶׁלֹּא תַּחְזֹר/
פזמון חוזר: "אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם יוֹתֵר מִכָּל./
וְאֵין לִי כַּוָּנָה לָמוּת בֶּטַח לֹא לִפֹּל"./
וְכָכָה הִנֵּה אֵם אַמִּיצָה לֹא בּוֹכָה לָאֵל /
תֵּלֵךְ לַיָּם תִּבְכֶּה אִתָּהּ עַל בְּנָהּ אֲרִיאֵל /
לָבִיא צִלֵּם יוֹמָן תְּמוּנוֹת /
אֶת חוֹף זִיקִים וּמִשְׁתָּנוֹת מְקֻלְקָלוֹת/
זִקּוּק עָשָׁן שֶׁמִּתַּמֵּר/ אַט אַט יוֹצְאִים הַנִּצּוֹלִים/
הַחֲטוּפִים עוֹשִׂים דַּרְכָּם אֶל מָקוֹם אַחֵר/
הַלֵּב בּוֹכֶה נָמֵר מֵנִיעַ גַּלְגַּלִּים/
וּמָה נֹאמַר וּמָה נַגִּיד?/
בַּצִּלּוּם הָאַחֲרוֹן מִי שֶׁמֵּת רִאשׁוֹן חַי לְתָמִיד.
תגיד תקווה – תבוא תקווה / המילים והשפה העברית, אלה חלק מהכוחות שלנו כרגע. כי אם נגיד ביחד ננצח, אז ננצח. אם נגיד אהבה - האוויר סביבנו ימלא באהבה. נגיד עם ופתאום על הבוקר יצא לנו עם, מהבתים ומהרחובות. נגיד אריות, נמרים, יופיעו לוחמים עזי נפש, אוהבי הארץ ומגיניה. נגיד חטופים ועם תקווה גדולה שיחזרו לביתם בריאים ושלמים כל ה־240, נביט בעיני משפחות החטופים.
כן, מילה אחת יכולה לשתק, להפריד, להפריע או מצד שני לחבר, לפתוח דף חדש כמו סיפור שמחכים לסופו הטוב הרבה זמן. וכשיגיע הרגע שבו נביט בחטופים השבים הביתה, בחיילים הגיבורים (כן, כן) שמניחים את כלי נשקם ומחליפים את מדיהם בבגדי שבת, ה"סייב דה דייט" יהפוך לחתונה ממשית, והביחד ננצח יתחלף לביחד נחיה, כי אנחנו נידור נדר שדבר כזה כמו שקרה לנו, לא יקרה שנית.
זעקת האיך / ובינתיים נלחמים. ובינתיים הודעות דובר צה"ל. והרוח הסתווית והפנימית שלנו מניעה את הכל. יש לך שם למלחמה הזו? שואלת אותי קצינת הנפגעים מאחד מבסיסי צה"ל בהם הופעתי ומחכה לפרץ יצירתיות מצידי שלא בא. רק בדרך הביתה עולה בדעתי השם: "מלחמת עד כאן". "זה לא גדול", אומר לי מישהו שלא מתלהב.
טוב, העמדות משתנות. אנחנו מנסים עדיין לברר את מקור הרוע ולעומתו את מקור הטוב. מה היה פה? מה קרה לנו? עד שהגענו לרגע שבו צריך לחמול, לאהוב ולחבק, לתמוך, לעזור, להתנדב.
והשיר השלישי? אני מהסס לגביו. אין לי כרגע שיר. "הרוח מניעה הכל, ואז עוצרת, אבל העט שלי ממשיך לכתוב מעצמו", כתב הזמר־משורר לאונרד כהן ואני נאחז בשורה הזו. אולי עוד ייכתב שיר אחד כזה ברוח התקופה הזו.
אז המצלמה נעצרת שוב על הצילום האחרון של 11 המופלאים מגבעתי. הם היו נהדרים. יפים. "מלאי צחוקים", סיפר יונתן מהצילום, הלוחם היחיד ששרד. תכף אזעקה אמא'לה. איך מצלמים אזעקה? איך מצלמים צניעות? איך מצלמים חושך על פני תהום ואור פתאומי וחלום על אנשים שחוזרים בשלום לביתם? ואיך הם צילמו צילום אחד, מבלי לדעת שהוא הצילום האחרון? ×
איך מצלמים אזעקה? איך מצלמים חושך על פני תהום וחלום על אנשים שחוזרים בשלום לביתם? ואיך הם צילמו צילום אחד, מבלי לדעת שהוא הצילום האחרון?
