זו האזעקה השלישית היום, אבל הפעם היא מגיעה בלילה, כמו להקת זאבי רפאים רעבה שמייללת אל הרוח. שנינו רצים במדרגות אל הקומה השנייה של הבית. שם, בחדר שהיה פעם של דניאלה כשהייתה קטנה ועכשיו הוא החדר שבו אני מקפלת כביסה ומגהצת, נמצא הממ"ד. רן עושה את כל הפעולות הרגילות, מושך את הכלבה שלנו כדי להכניס אותה פנימה, טורק את הדלת. מושך את חלון הברזל עד הסוף. "כמה זה ארוך הפעם", אני אומרת לרן, "כנראה יש מטח ממש כבד". אני לא אומרת את מה שאני באמת חושבת, שאולי הפעם זו הפעם, אולי הפעם נשמע בום כל כך חזק שכל הבית ירעד, ואז יהיה חושך, ולעולם אני כבר לא אדע מה הרג אותי. טיל מתוחכם יותר ששלח חיזבאללה, או קבלן ישראלי קומבינטור שהתקמצן על בטון ופלדה.
שנינו מתיישבים על מיטת הנוער הישנה, רן כבר עם הראש בתוך הטלפון, מוודא איפה נמצאות הבנות שלו. אני ילדה טובה פיקוד העורף. מגוננת על עצמי עם הזרועות. ואנחנו שוב לא מתחבקים, שוב לא מחזיקים ידיים. למרות שנשבעתי לעצמי שאני סוף־סוף אמצא את הדרך חזרה אל הגוף שלו, אחרי ימים ארוכים שבהם אנחנו לא מצליחים להתחבר. אני רוצה לתת לו יד, אולי לבקש ממנו שיחבק אותי, אבל זה מרגיש כל כך מלאכותי אחרי שכל היום הזה פשוט לא הפסקתי לצעוק עליו ולהתעצבן.
"תהיי קצת רכה אליי כבר", הוא אמר באיזה שלב של היום, "גם אני באבל, גם לי קשה, את חייבת להפסיק להוציא עליי את כל החרדה והכעס שלך". ולרגע אחד חשבתי שהוא צודק, שכמה זה חבל שבמקום לעמוד מול הסופה הזו יחד אני מתעקשת לעמוד מול הענן השחור שלה לבד. מאז 7 באוקטובר אני קצרה, חדה, קופצת על כל מילה שלו כאילו שהיא באה להכאיב לי, לא מסוגלת לתת לרן מילימטר מעצמי, את כל מה שיש לי אני שומרת רק לי, וגם זה בקושי מספיק לי עד הצהריים.
שלושה בומים נשמעים. רן קם מיד, גם הכלבה, שניהם תמיד ממש ממהרים לצאת מהממ"ד ולא מחכים את עשר הדקות התקניות כמוני. הוא יוצא ואני נשארת על המיטה, ומרגישה כל כך בודדה. כי מה אם היינו מתים, מה אם זה היה הרגע האחרון שלנו. ככה זה היה נגמר? היו מוצאים שתי גופות שבכלל לא קשורות אחת לשנייה? הגבר מחובק עם הסמארטפון, האישה מכסה על עצמה בידיים. כבר כמה שבועות שאנחנו לא מצליחים להתחבק ליותר משנייה בלי שאני זזה. כל דבר הכי קטן מגרד אותי, נוגע לי ישר בקצות העצבים המרוטים שלי. ואני לא מצליחה להרגיש שום דבר אחר חוץ מיגון. יגון כבד, שחור. כמו נפט שפוך בנשמה שלי. וזעם, את כל הזעם שיש לי על חמאס, על המדינה, על הצבא, על המודיעין, על הילדים הקטנטנים שנשחטו כי משום מה אף אחד לא בא להציל אותם, את חמתי הזו אני שופכת עליו.
החברות שלי כרגע מתחלקות לשתי קבוצות. אלו שהבעל שלהן נמצא במילואים, והן נשארו בבית עם ילדים קטנים. ואלו המבוגרות יותר כמוני, שהילדים שלהם כבר מתבגרים ושבן הזוג שלהם לא נקרא למילואים ובעצם קיבל מסר מאוד ברור מהמדינה שלו – אתה זקן וכבר לא נחוץ לאף אחד. וכל החברות שלי שנמצאות עם הבעל בבית? מדווחות שהזוגיות שלהן בקושי, או לפחות במצב לא מי יודע מה. אנחנו לא רוצות להיות הנשים האלו, אבל יש בנו משהו ששופט את הגבר שלנו בן ה־50 שלא עלה על מדים ולקח תת־מקלע ויצא להגן על המולדת.
פתאום, במכה אחת, הגבריות הישנה עשתה קאמבק. כולן מחפשות לעצמן איזה תואם עמוס תמם במדי ב' מאובקים, כזה שיודע לפרק נצרה של רימון בשיניים חשופות ולתפעל תותח.
זה כל כך שטחי מצידנו, אבל בעצם גם זה הכי עמוק. כי הווילון הזה שמפריד בין החיים לבין המתים? הוא כל כך דק עכשיו, פרום, שהוא כמעט נקרע. כמעט בכל שנייה יכול להיות הסוף, הסוף שלי, הסוף של המדינה, חיזבאללה שמצטרף מהצפון, איראן שזורקת איזו פצצה ארורה וגומרת עלינו. ובמקום בו ההישרדות כל כך נוכחת כל דקה וכל שנייה, חולשה היא לא רק משהו בלתי נסבל. היא משהו שאשכרה מסכן את החיים שלך.
"אם מחבל נכנס עכשיו אבוד לנו", אני אומרת לרן. "מה", הוא כועס, "את באמת חושבת שאני לא אגן עלייך עד המוות?" והוא צודק, יש בו אלימות כבושה, איזו עצבנות קפיצית של אולר שווייצרי שתמיד עשתה לי את זה. התלהבתי כשהוא סיפר לי שהוא פירק במכות שני אנטישמים שהוא פגש במקרה בפאב בפראג. התעצבנתי עליו כשהוא צעק על איזה דוש שמנוני שהחמיא לי בצורה יותר מדי מינית בבר, אבל בסתר ליבי התפעלתי ממש. אבל עכשיו? עכשיו זה העולם האמיתי. בלי מסכות, בלי מאבטח מסיבות שיבוא להפריד, מול בני שטנים סדיסטיים שלא מעניין אותם שיש לנו רב־בריח.
"סליחה", אני מנסה לומר לו, "מצב המלחמה הזה מעורר בי איזו אישה עתיקה ותלותית שרוצה לדעת שיגנו עליה". "את חושבת שאני לא שונא את עצמי שאני לא חייל עכשיו", הוא אומר, "אבל למען השם, גם בי יש גבר עתיק, וקשה לי לסבול שהאישה שלי רומזת שאני חלש".
ואולי זה בכלל האבל. כי כל אחד מאיתנו לוקח אותו אחרת. אותי זה מילא בפעלתנות משונה, סוג של מאניה. שבוע אחרי שיצאתי מההלם החלטתי שאני חייבת לעזור, ומאז אני מתנדבת או ממציאה התנדבויות מוזרות. ורן? רן איטי בהשוואה אליי, הוא בעצמו מודה בזה. "אני לא עומד בקצב", הוא אומר, "זה כאילו שהפכת לאמי הגנרלית, את כל הזמן בסמסים על דברים כמו מה מידת התחתונים והנעליים". הוא אמנם מסיע אותי עם כל השקיות לכל כתובת שצריך, אבל רואים שזה לא מתאים לנפש שלו.
אבל זה דבר כל כך פרטי, אישי. אף אחד לא מתאבל בדיוק באותה הדרך שבה מתאבל האדם האחר. אצל כל אחד זה קוקטייל שונה לחלוטין של רגשות ותגובות. ורואים אותה מאוד טוב בבוקר או כשאנחנו מתעוררים באמצע הלילה, כי כל ישראלי בעצם קם רדוף מתמונה אחרת, מנסה בכל כוחו להתעורר מסיוט שונה ומגלה שהוא לא מצליח. רן קם כל בוקר עם התצפיתניות. דווקא הן התמקמו לו כמו נעץ של כאב בלב. אני קמה עם הילדה החטופה בת ה־16 של הדס קלדרון, שמה סהר, והיא יפה כמו סחלב ושמחה בדיוק כמו הבת שלי. לפעמים אני קמה עם דפנה בת ה־15 שרצחו לה את אבא ואת החברה שלו מול העיניים. עכשיו היא לבד עם אחותה אלה בעזה. יש לי חברה שעוברת טיפולי פוריות, היא קמה עם כפיר ביבס, התינוק הג'ינג'י החטוף, חברה אחרת שמתעוררת עם הסבתות שיושבות בשבי בלי תרופות ומשקפי קריאה.
ויש את הפוסט ההוא שלא יוצא לי מהראש. כתבה אותו נוגה פרידמן החכמה והמוכשרת, שבעלה עידו ז"ל נרצח בשבת השחורה לפני חודש. עידו היה לוחם שלדג, וכשהגיעה הקריאה הוא פשוט עלה על מדים, יצא לדרום כדי להציל כמה שיותר נפשות ולא חזר. נוגה כתבה את הטקסט הזה כשחזרה מההלוויה של בעלה. "כמה שרציתי לדבר על סקס בהספד שלי לעידו", היא כתבה במשפט הפתיחה הכי טוב בהיסטוריה. היא הסבירה שהיא יודעת היטב שזה לא מקובל לדבר על הסקס שהיה לה עם בעלה באמצע הספד בבית העלמין, מול כל המשפחה והכל. ומצד שני, היא כותבת - "אינעל דינאק, זה לא סוד שהזוגיות שלנו הייתה מינית... אז למה אני לא יכולה לבכות בפומבי את האובדן של המיניות שלי כשאני מאבדת את אהובי?"
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבה קראתי אלמנה צעירה שמעיזה להתנסח ככה. ומכל המשפטים בפוסט ההוא, משפט אחד ספציפי נמצא איתי כל הזמן. "אני חשה חרטה אמיתית על כל אחת מהפעמים בהן הוא רצה לשכב איתי ולא הייתי בעניין… המסר 'אחיותי, תשכבו עם הגבר שלכן בכל פעם שהוא רוצה!' לא ייצא מדל שפתיי, אבל אם במקרה האיש שלכן לוחם ואיש קבע ומלחמה איומה פורצת והוא מתנדב לקו ראשון על אף שהוא מבוגר כי זה האיש, ואז נהרג בקרב, אתן עלולות להרגיש תחושת החמצה על כל אותן אורגזמות שלא התארגזמו". כשקראתי את המשפט הזה, התמלאתי בעצב כי ידעתי, פשוט ידעתי שאם בן הזוג שלי חלילה יירצח או ימות עכשיו גם אני אצטער בדיוק על הדבר הזה. על כל מגע שלא ננגע, וכל נשיקה שלא נושקה. זו כמו איזו צוואה כזו שקיבלתי מאיש נפלא ומת שלא הכרתי, צוואה חשובה שאני לא מנסה אפילו למלא.
זה ממלא אותי בכל כך הרבה אשמה. הנה היא, אישה כזאת יפהפייה, מאוהבת. הייתה להם את המשפחה הכי מושלמת, ואגב, זה מה שאני חושבת על כל המשפחות בתמונות של המשפחות שנגדעו. הם תמיד נראים כמו ההורים הכי טובים שיש, כאילו הם ידעו להתנשק מעל לקערה עם בצק מותפח, או לשים את השיר הכי כיפי של דה וויקנד בדיוק ברגע שהקפה רתח על הכיריים.
לא, זה לא ייתכן שדווקא הם אינם, או שמישהו מתוכם נגדע, ושכל השפע הזה נלקח מהם, ואני אשב פה ואתקיים במין לופ טפל ומדכא של חדשות. גם ככה אני לא ראויה, הילדות שלנו גדולות, אנחנו גרושים, אולי אף אחד לא היה מסתכל על התמונות שלנו וחושב "איזו משפחה מושלמת". ודווקא אנחנו קיבלנו את המתנה הזו של לשרוד, אז מה, נעביר אותה בשקט וטינה וראש בסמארטפון? אז אני יורדת ומחבקת את רן, זה עדיין קפוץ ומשונה, כי חודש שאני צועקת או כועסת או קצרה, כי חודש שעוד לא הבנתי בשביל מה להמשיך הלאה. ובכל זאת, נגד כיוון הזוועה, אני שמה יד עליו, כדי לאהוב גם כשהלב מרגיש רק שנאה ופחד, כדי להיות ראויה לכל מה שקיבלתי לגמרי בלי מאמץ. ×
אני מחבקת את רן, זה עדיין קפוץ ומשונה, כי חודש שאני צועקת או כועסת. ובכל זאת, נגד כיוון הזוועה, אני שמה יד עליו, כדי לאהוב גם כשהלב מרגיש רק שנאה ופחד, כדי להיות ראויה לכל מה שקיבלתי לגמרי בלי מאמץ
