אחרי חצי של הכנות והשקעה אדירה של זמן וכסף, הייתה אמורה מילנה גיצין אדירם לפתוח בתחילת נובמבר את זומו רמת הגולן. זומו הוא המוזיאון הנודד שהגתה ויצרה, ושעבר כבר בערים כמו נהריה, ערד ולוד והביא יצירה ואומנות ישראלית אל הפריפריה. אבל אז ביום אחד ב־7 באוקטובר הכל נעצר. "בימים הראשונים שאחרי פרוץ המלחמה מצאתי את עצמי שוכבת שעות על הספה בבית, מול השידורים האינסופיים של החדשות הנוראיות. הייתי, כמו כולם, בהלם מוחלט והרגשתי שכל תחושת הביטחון שלי מתרסקת לרסיסים. לא מצאתי מנוח לרגע אחד", מספרת גיצין אדירם. "תוך כמה ימים, התחילו להגיע אלינו לסלון בני משפחה, חברים, חברים של חברים ולא מעט מאנשי הצוות הקבוע של זומו, שרגילים שהמשרד שלנו ומטה הפעולה שלנו הוא בעצם הסלון הביתי שלי גם בימים רגילים. כולם רצו להיות ביחד. להתארח. לחלוק את המועקה. קצת לנשום. הרגשתי שכולם רוצים להרגיש שוב את החום של הבית. לחזור לרגע לתחושה של הנורמליות. להחזיר משהו מתחושת הביטחון שנפגעה אנושות. להיפגש זה עם זה, לפרוק, לבכות ולקבל קצת השראה ותחושה שיש בכל זאת איזשהו זיק של אור".
וכך בסלון ביתה, בעודה מבינה פתאום שכולם מחפשים את תחושת הביטחון שאבדה, נולדה תוך מספר ימים היוזמה להקים את סלונ/נע - מיזם חירום אמנותי/חברתי נודד ומעורר השראה. המיזם, שמובילים אנשי זומו - המוזיאון שבדרך - מציע למפונים מהדרום ומהצפון ולאלו שמארחים אותם כרגע בכל פינה בארץ לבוא ולהתארח לערב אחד במתחם סלונים נודד וגדול שמבוסס כולו על כוחה של האמנות לנחם, להפיג מתחים ואפילו קצת לרפא. מדובר בסלון נייד שבמרכזו אמנות ישראלית עכשווית, תרבות של אורח מארח ומפגש אנושי, אישי ומנחם.
תוך פחות משבועיים מאז שהמיזם נולד בסלון ביתה של המנכ"לית והאוצרת הראשית של זומו, מילנה גיצין אדירם, הוא כבר יצא למסע עוטף ישראל.
תחנה ראשונה: עין יהב
סלונ/נע שיצא לדרך בעין יהב, המשיך לקיבוץ גבעת חיים מאוחד וינדוד כל עוד יהיה בו צורך בין יישובים, מלונות, מתחמים וערים שבהם מתארחים מפונים או נפגעים מהמלחמה, הוא למעשה מתחם של כ־250 מ"ר שבו פרושים חמישה סלונים - פיזיים ורעיוניים - שבכולם מתעסקים באמנות המפגש. בסלון הראשון מקבלים את פני האורחים עם תה חם, עוגייה מתוקה, קצת תשבצים ותשחצים. קצת מגזינים וספרי אמן. כל מה שצריך כדי להרגיש, ולו לרגע, קצת נורמליות.
משם האורחים מוזמנים לשוטט בין ארבעה סלונים נוספים - סלון חי, שבו מתקיימים מיצגים אמנותיים ומופעים מוזיקליים אינטימיים משתנים של יוצרים מקומיים ואורחים כאחד; סלון וידיאו, שבו מוקרנת על טלוויזיה גדולה, במקום ערוצי החדשות או ערוצי הילדים, מקבץ מנחם, משעשע ומעורר השראה של עבודות וידיאו ארט ישראלי מקורי; סלון הקשבה, שבו מושמעת באוזניות עבודת הסאונד של יפעת זיו שמזמינה את כל המשפחה למסע קולי מודרך בג'ונגלים של האמזונס וסלון יצירה, שבו מחולקות ערכות יצירה שמוזיאון תל־אביב לאמנות תרם לזכר סרן יפתח יעבץ ואמן או אמנית אורחת שמגיעים ליצור סדנת יצירה לכל המשפחה. פרט לסלונים האלה - מפוזרות לאורך המתחם עוד עבודות אמנות אינטראקטיביות שמזמינות את הקהל, מכל הגילים ומכל הרקעים, לקחת חלק במעשה האמנות.
כל מערך הסלונים הזה נכנס לתוך שתי מכוניות מסחריות גדולות שתרמו יואל וסטלה קרסו ולמעשה נפרס, מסתדר, מארח ונארז מחדש בתוך כמה שעות, ממש כמו קרקס אמנות גדול שמבקש להכניס יופי ואור למקום שבו העצב והתחושות הקשות נוכחים ובולטים במיוחד. המיזם פועל בהתנדבות מלאה של כל צוות זומו וכל האמנים והיוצרים שמשתתפים בו.
המוזיאון הזז
הרעיון של מרחב פופ־אפ אמנותי נודד ברחבי הארץ לא זר לאנשי זומו, שבימים כתיקונים אוצרים, יוצרים ומפעילים תערוכות אמנות יוצאות דופן בכל רחבי הארץ. זומו (שילוב של המילים זוז ומוזיאון) פועל כבר שש שנים, ועד היום הוא הציג שמונה תערוכות אמנות ענקיות, מבוססות קהילה, בערים ויישובים שאינם נמנים על מרכזי האמנות הרגילים והמוכרים. זומו הוא פרויקט חינוכי־אמנותי, שמארח את כל תלמידי בתי הספר של העיר המארחת לסיור מודרך ושהכניסה אליו היא בחינם וכל הפעילויות האמנותיות/קהילתיות שמתקיימות בו הן ללא תשלום.
"הכלי שלנו הוא תמיד אמנות ישראלית איכותית", מסבירה גיצין אדירם. "אנחנו פועלים לאורו של השילוש הקדוש של אמנות־חינוך־קהילה, ובעצם בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים אנחנו יוצרים ואוצרים תערוכה חדשה לגמרי, בשיתוף הקהילות והרשויות המקומיות, כך שכל מי שנכנס לזומו, בין אם הוא בנהריה ובין אם הוא בערד, בעצם מוצא משהו שמשקף אותו ומתאים לו - גם אם הוא לא צרכן קבוע של גלריות ומוזיאונים".
כשפרצה המלחמה ב־7.10 אנשי זומו הרגישו דז'ה־וו חזק. לפני שנתיים וקצת, במאי 2021, זומו עמד לפתוח את התחנה השישית במסע שלו, בלוד. העבודות כבר הוקמו בשטח וכל ההכנות לקראת כמעט הושלמו, שלפתע החל מבצע שומר החומות ולוד, כמו כל הערים המעורבות, החלה לבעור. אז החליטו בזומו לגנוז לחלוטין את התערוכה המוכנה ויצרו במקומה את זומו המפתן - פורמט שבו אמנים יהודים וערבים יצרו עבודות קבע על מפתני הבתים בשכונות שנפגעו יותר מכל, כסמל לבנייה מחדש ולהחזרת תחושת הביטחון והאמונה באדם לפתח הבית.
הפעם, המלחמה כאמור תפסה את זומו רגע לפני תחילת ההקמות של זומו 9, ברמת הגולן, וכרגע לא נראה שזה יקרה בעתיד הנראה לעין.
"לצערנו הרב, אנחנו מורגלים ביצירת מענים יצירתיים ואמנותיים למצבי קיצון", מוסיפה גיצין אדירם. "העובדה שאנחנו מוסד אמנות דינמי, צעיר ובלי בית פיזי - מאפשרת לנו להגיב מהר ובאופן מאד־מאד יצירתי. כשכולם הלכו להכין סנדוויצ'ים לחיילים ולהקים חמ"לים למפונים, אנחנו הרגשנו שאנחנו רוצים לתרום את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. ידענו שיש לנו ביד כלי סופר חשוב וסופר משמעותי כמו אמנות ותרבות, שיכול לחבר אנשים ולגרום להם להסתכל מחדש על החיים שלהם, וידענו שיש לנו מספיק ניסיון ומספיק ידע כדי ליצור איתו מענה מהיר, מותאם למצב ומשמעותי".
אמנות מגויסת
סלונ/נע מזמין גם את המפונים וגם את המארחים שלהם לצאת לכמה שעות של הפוגה ונחמה מעוררת השראה. "כבר בתחנה הראשונה גילינו שהמארחים המקומיים זקוקים לסלונ/נע לא פחות מהמפונים", מספרת עדי שחם, מנהלת הקהילות של זומו ובת קיבוץ בית קמה שבדרום. "האנשים האלה מארחים בבתים שלהם כבר חודש אנשים שאת רובם הם לא מכירים. הם עושים את זה באהבה גדולה ובמסירות מעוררת השתאות - אבל ברור שיש לזה גם מחיר. כמעט כל מי שהגיע אלינו מעין יהב ישר נתן חיבוק ואמר 'היה כל כך נעים להיות אורח לערב אחד. להרגיש שדואגים לי ולרגע אחד זה לא אני שצריך לדאוג לאחרים'".
“זה היה מחייה נפש”, אומרת עדי לוי, תושבת עין יהב. “המרחב שהם יצרו היה כל כך נעים ומזמין שכל אחד יכול היה למצוא בו משהו שמשמח אותו או מעניין אותו. האווירה הייתה נעימה וביתית. היה מרגש להיות חלק מהחוויה הזו ולהרגיש לרגע אחד שפיות. מרגישים שהאנשים שעושים את זה הם אנשים מיוחדים מאד עם הלב במקום הנכון והם אלו שהופכים אותו למה שהוא”.
האנשים שפוגשים את הספות של סלונ\נע ואת האמנים, מתרגשים ומקבלים את המיזם בחיבוק אבל ליוזמים היו לא מעט חששות לפני ששהעמיסו את הציוד על הרכבים. "לפני שיצאנו לדרך חששנו קצת שאולי זה לא מספיק רגיש להגיע עכשיו עם אמנות לאנשים במצב הזה ושאולי אין באמת צורך במה שיש לנו להציע - אבל ברגע הראשון החשש הזה הופרך", מסכמת בהתרגשות גיצין אדירם. "הרגשנו מיד שכולם רוצים את ההפוגה הזו. שכולם צריכים את הזיק של התקווה. שכולם צריכים שמישהו יכניס להם קצת צבע וקצת אור לתוך החשכה. ולראיה, מיד אחרי התחנה הראשונה הגיע אלינו מבול של יישובים וקהילות שרוצים שנבוא אליהם.
"זה ברור לי שיש דברים יותר חשובים ודחופים מאיתנו עכשיו. צריך להחזיר את החטופים. עכשיו. וצריך לטפל בפצועים - פיזית ונפשית. וצריך לנצח את המלחמה. ולדאוג לשדות ולכרמים. אבל אנחנו לא מצביאים דגולים ולא רופאים וגם לא חקלאים - ואין לנו הרבה מה לתרום בעניין הזה. אנחנו אנשי אמנות, קהילה וחינוך - ואנחנו יודעים, גם מניסיון וגם מאינספור מחקרים, שאמנות ותרבות הן חלק בלתי נפרד מהחוסן של החברה, המדינה ויותר מהכל ולפני הכל - החוסן של כל בן או בת אדם.
"אני מרגישה שהארץ שלנו כל כך פצועה ודואבת עכשיו, וכל כך קשה לשמור על אופטימיות ולזהות משהו טוב בעתיד הנראה לעין, אבל זה בדיוק היופי של האמנות. היא יודעת להציע מזור, להפעיל את הדמיון, לחזק את הנפש ולהצביע על הצבע ואת האור - גם כשהכל חשוך ושחור מסביב".
השבוע הקרוב (15 ו־16 בנובמבר) יבקר סלונ/נע מפונים ומארחים במדרשת בן גוריון ובמצפה רמון.
