שמחת תורה, יום שבת 7 באוקטובר הובסה מדינת ישראל על ידי חמאס. מדינה בעלת צבא מהחזקים בעולם הותקפה. הדרום נכבש. קיבוצים, מושבים, ערים ומחנות צבא נכבשו. אנו סופרים מעל 1,400 הרוגים ו־243 חטופים. תינוקות נטבחו, נשים נאנסו, גברים ונשים נרצחו, חיילות וחיילים נהרגו או נלקחו בשבי. כשהופיעו התמונות הראשונות של ילדים ותינוקות נרצחים, הצמידו להם מיד את שורת המשורר "נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". המשפט שהחזיר באחת את נקמת הגלות לחיינו הבוטחים. בדיוק לפני 120 שנה, במהלך שלושה ימים בפסח, נערך פוגרום בעיר קישינב, שבו נרצחו 50 יהודים. שנתיים וחצי אחר כך, הפעם בסוכות, נערך פוגרום נוסף, אז נרצחו 19 יהודים. המשפט על דם הילד הקטן שכתב ביאליק הפך לאבן הפינה בהתחדשות היהודית, בשלילת הגלות, בשנאת הפסיביות "הגלותית", בצמיחתו של הצבר הישראלי. אחרי 120 שנה נוכחנו כי אימת דורות הגלות שבה, ולא רק יהודים ללא מדינה, ללא כוח מגן מופקרים לגויים רוצחים העושים בהם טבח, אלא גם ישראלים בוטחים, בעלי צבא, נמצאו מופקרים לחמאס. כעת, אנחנו מטפסים בחזרה מעל הבושה הבוערת של ההפקרה אל הר הניצחון הצבאי. האם זה יעזור?
+++
אני מבקש להזכיר לכולנו את מה שבחרנו לשכוח. סיפור מספר שמואל. מה שפעם כל אחד הכיר כשהתנ"ך היה "הספר שלנו" ולא "הספר של הדוסים". בתחילת ספר שמואל ב' שומע דוד על התבוסה שספג צבאו של שאול. במילים פשוטות מתוארת תבוסה אמיתית. המלך מת, הצבא נס, "אנשי ישראל", נשברים תודעתית ועוזבים את הערים. הפלישתים, האויב המנצח, נכנס לערים ומתיישב שם. "וויראו אנשי ישראל... כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינסו ויבאו פלשתים וישבו בהן".
המנהיג הצומח בעקבות התבוסה הזו הוא דוד. הוא מתייצב אל מול המשבר, ונושא קינה. כנגד הכישלון המוחלט של הצבא הישראלי, זועק דוד במר רוחו: "הצבי ישראל? על במותיך חלל! איך נפלו גבורים!" הצבא, איך ברחת כצבי קל הרגליים? העם הזה, נס כצבי, נוטש, מפקיר. אינו דורך על הבמות, אלא נופל חלל עליהן. איך נפלו גיבורים? זעקתו של דוד - "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצת אשקלון", מכוונת פנימה. הטוטאליות של הניצחון הפלישתי, והפרסום שלו, יוצרים ניצחון על התודעה. דוד חושש כי אנשי ישראל מדמיינים את שמחת בנות הפלישתים, את עליזות בנות הערלים, ויוצרים במציאות דיכאון, פחד, אימה מפני כוחו של האויב. פחד שגורם לאנשים לנטוש את הערים שבהן ישבו ולברוח. פחד מצמית שמנטרל פעולה. גם אובדן כלי המלחמה מטריד את דוד בשל תודעת התבוסה. לא הקשת שנשא יהונתן ואבדה, לא החרב של שאול שמעולם לא שבה ריקם, לא הכלים עצמם, אלא הנטישה של הכלים. הנטישה של הלוחמים, שהביאה להפקרת הערבות ההדדית של העם. אפילו את המלך ובנו לא גאלו הישראלים מהביזיון שהפלישתים ביזו אותם, אלא אחרים - אנשי יבש גלעד. זרים נאמנים. אליהם פונה דוד לראשונה ומודה להם על "החסד" שעשו עם בן בריתם המלך שאול.
אחר כך פונה דוד אל המלחמה ואל ערכי המלחמה - "ללמד בני יהודה קשת". לחדש את הכוח המתפרץ של החץ. לחדש את היכולת להעז, לגבור על חוקי הטבע. כך, עם החרב, עם החץ, עם המגן, הוא מגייס את כוחותיו ומנצח את הפלישתים. הושג הניצחון הצבאי ויושבה הנקמה. אלא שאז במקום השקט המובטח, מגיע הרעב. שלוש שנים, שנה אחרי שנה.
+++
דוד בטוח כי עונש הרעב הוא בשל חטאים של העם, ובמשך שלוש שנים, מחפש באיזה חטא העם חוטא שבגינו מגיע עונש כל כך קשה. אחרי שלוש שנים הוא מבין, כי הוא המלך אשם, ההנהגה אשמה. באחריותו היה להביא את חללי המלחמה לקברם. זה מעשה החסד הנדרש. הוא מבין כי מה שלקח האויב הוא הרבה יותר משלל וערים. האויב שבה את התודעה, ועליו, כהנהגה, לתקן זאת. המלך ויתר מנהיגי העם, בעצמם, יוצאים להביא את החללים לקבורה, והם עוברים איתם משבט לשבט ומראים לכל העם כי מעשה החסד הושלם, ומסירים את הרעב.
אנו נמצאים היום בראשיתו של תהליך השבת תודעת הניצחון למדינת ישראל, אבל עדיין לא הפנמנו את ניסיון הדורות כי תודעת הניצחון קשורה קשר מובהק לחסד של הבאת החללים והחטופים. אין ניצחון צבאי של צבא העם ללא השבת העם. הניצחון של המגן והקשת לבדו - מביא רעב. כל מי שנמצא היום במושבי העקורים ובין משפחות החטופים, חש את זה, מבין את זה. אנו חייבים להשיב את החללים, להשיב את החטופים, כי הם החסד. החסד במקורותינו הוא הקשר לדברים היום־יומיים. כל אחד מאיתנו מתקשה היום לשאול ובוודאי לענות על שאלות הרגילות - "מה שלומך?" "איך אתה מרגיש?" "איך המשפחה?" "איך הפרנסה?" במקורות שלנו ישנו חיבור מובהק בין הבאת לוחם לקברו לבין הדברים הפשוטים - רחמים, רווח, ברכה, הצלחה, נחמה, פרנסה וכל טוב.
ניצחון צבאי לבדו לא יביא לחסד, לערבות הדדית ובוודאי לא להפסקת תחושת הרעב שבקרבנו. כשנביא את החללים שלנו לקבורה, ונתחיל מסגן הדר גולדין מסיירת גבעתי וסמ"ר אורון שאול מגולני, כשנביא את החטופים שלנו לביתם, נוכל להיישיר מבט אל 120 השנים שחלפו מאז פוגרום קישינב, להבין איך נופצה החברה הישראלית ולדעת איך אנחנו מתחילים לבנות אותה מחדש. ¿
כך, עם החרב, עם החץ, עם המגן, מגייס דוד את כוחותיו ומנצח את הפלישתים. הושג הניצחון הצבאי ויושבה הנקמה. אלא שאז, במקום השקט המובטח, מגיע הרעב. שלוש שנים, שנה אחרי שנה. רק אז הוא מבין כי הוא אשם. כי באחריותו היה להביא את חללי המלחמה לקברם
