בשארית חיינו החדשה
אנחנו מתבקשים להגדיר מחדש
מילים כמו בית, משפחה, חיים
ובשארית חיינו החדשה
אנחנו מתאבלים על מות התמימות
ועל קהילות מצולקות
על החיים
ובשארית חיינו החדשה
אני הולכת כל יום בגיא צלמוות
ואירא רע
כי הם לא עימדי
על החיים האלה, ובשם החיים האלה, אנחנו כאן ואנחנו נלחמים.
שבת, שבעה באוקטובר, היא מכת הבכורות של המשפחה שלי.
ההורים שלי איבדו את בנם הבכור. "איבדו"...
בנם הבכור נרצח לצד בתו הבכורה.
בנם הבכור. נרצח. לצד בתו הבכורה.
ואין טיפת היגיון במשפט הזה שאמרתי עכשיו,
אבל זה מה שקרה.
ובאותו אירוע נורא, נלקחו בשבי חן, גיסתי, עם שלושת הילדים, אגם, גל וטל.
ומאז אותו היום, אותו יום ראשון של שארית חיינו החדשה,
אני מרגישה אזוקה.
אני אזוקה ואני יודעת שאני עושה
כל מה שאני יכולה בשביל הילדים האלה
ובשביל כל החטופים והנעדרים.
הידיים שלהם אזוקות, והידיים שלי אזוקות קצת פחות.
ואני עושה את מה שאני צריכה עם ידיים אזוקות.
ואתם שם, חברים, אתם שם בכנסת,
שהידיים שלכם לא אזוקות,
האם אתם היום יכולים להגיד שאתם עושים כל מה שצריך כדי להחזיר אותם הביתה?
כל מה שצריך כדי שהם יהיו שלמים ובריאים?
ואתם מדברים איתי על מסדרון הומניטרי?
הומניטריות, חברים, היא בין בני אנוש, והומניטריות היא דו־כיוונית, היא דו־סטרית.
רוצים לתת סיוע הומניטרי לאנשים שנפגעים על לא עוול בכפם?
בסדר גמור.
יש לנו 240 כאלה.
אם כל חבר כנסת ישנן שני סיפורים של חטופים ושל נעדרים...
עשינו את החשבון יחד? זה לא כזה קשה.
לנו, זה החיים שלנו. אלה המשפחות שלנו.
זאת היכולת שלנו לעמוד על הרגליים ולהיבנות.
ואנחנו אזוקים.
אומרים לי, "תהיו חזקים". מה זה "תהיו חזקים"?
מה זה "תהיו חזקים"?
כל מי שפה חזקים, חברים.
המבצע הזה, אין בו אפילו חרב אחת מברזל,
אבל יש בו אין־סוף נשמות מברזל
ולבבות מברזל
ואזרחים מברזל
והעורף הוא שינצח.
אנחנו.
כרגע אנחנו לא מנצחים.
אנחנו עוד לא שם, גם אם אנחנו עומדים ביעדים צבאיים.
כי אין שום ניצחון או שום התקדמות קדימה או שום תקומה למדינת ישראל
בלי כל אחד ואחת מהם.
וזאת האחריות כלפינו, וזאת החובה כלפינו.
וזה המינימום שאפשר לעשות.
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ
והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.
אתם יודעים מה עוד יקרה בראשית?
בראשית נקים את כפר עזה החדשה
בראשית נברא את בארי מחדש
בראשית ניר עוז תעמוד איתנה
כי אנחנו נעשה את זה.
אנחנו וכל בני הברית שלנו שאספנו בדרך, ואספנו המון.
ואם אתם לא רוצים להיות בני הברית שלנו, לא צריך.
אנחנו לא. צריכים. טובות.
אתם לא עושים לי טובה.
אני לא מתחננת פה רק על החיים של החטופים ושל הנעדרים
אני מתחננת פה על החיים של כולנו
אני מתחננת פה על החיים של מדינת ישראל
ואני מתחננת על התקווה.
אתם מאמינים לי שכפר עזה תקום?
אתם מאמינים לי שבארי תעמוד על הרגליים?
אתם מאמינים לי שניר עוז עוד תפרח ותשמח?
מצוין!
כי למה שקרה כאן עכשיו, קוראים תקווה.
אז אני אסיים במילים של אח שלי היקר והטוב,
ואני אשמח אם תצטרפו אליי.
אבל אני לא רוצה שסתם תצעקו את זה כי זה משפט יפה,
אני רוצה שתאמינו בזה לפחות כמו שאני מאמינה בזה.
נדב השאיר לנו מורשת.
בלי שהוא התכוון,
הוא השאיר אותנו עם משפט
שהפך להיות, מבחינתי, מוטו לחיים.
התקווה מתה אחרונה.
בואו נביא אותם הביתה.
• אחיה של ענבר, נדב גולדשטיין־אלמוג, ובתו ים נרצחו ב־7 באוקטובר בביתם בקיבוץ כפר עזה. אשתו חן, ושלושת ילדיהם האחרים, אגם, גל וטל, נחטפו לעזה. דבריה נאמרו בהפגנה מול הכנסת במלאת חודש לשבת השחורה
אומרים לי, "תהיו חזקים". מה זה "תהיו חזקים"? כל מי שפה חזקים. המבצע הזה, אין בו אפילו חרב אחת מברזל, אבל יש בו אין־סוף נשמות מברזל ולבבות מברזל ואזרחים מברזל והעורף הוא שינצח. אנחנו.
