בצילום: ליבת (47), יוסי (51), מתן ז"ל (בן 19 במותו. נהרג ב־7 באוקטובר בלחימה ביישובי העוטף), אוהד (17 וחצי), עמית (13 וחצי), איתמר (7)
גשר הזיו? יוסי: "גרנו בקריית חיים וחיפשנו קהילה. זה היה פעם קיבוץ אבל הוא עבר הפרטה והיום זה יישוב קהילתי". ליבת: "התלהבנו מהנוף, מהירוק, מהיישוב הקטן. התנדבנו בוועדות של היישוב. הפכנו מאוד פעילים ועבור הילדים זה ממש חממה. גם בית הספר האזורי ביישוב וכולם מגיעים אלינו. אנחנו מאוד אוהבים את המקום, את הפסטורליות".
פינוי: ליבת: "ב־7 באוקטובר הבן הבכור שלנו מתן נפל. את השבעה עשינו אצל אחי בעכו ואחרי השבעה עליו החלטנו לא לחזור לגשר הזיו כי זה ממש קרוב לגבול ולא רציתי גם את הלחץ הזה של חדירות על הראש". יוסי: "רוב התושבים עזבו וזה כמו מחנה צבאי פתוח ולא נעים להיות שם. אז משרד הביטחון סידרו לנו להגיע למלון בזכרון יעקב".
מתן? ליבת: "כשהוא היה בן שנה וחצי עברנו לקיבוץ גשר הזיו. הוא היה טניסאי מצטיין ויכל להיות ספורטאי מצטיין בצבא אבל החליט שהוא מכוון לשירות ביחידה מובחרת. היה תמיד שמח ומוקף חברים. באותה שבת הוא היה בבסיס. אני קמה מוקדם לריצה או יוגה ונכנסתי לווטסאפ וראיתי מלא תמונות מזעזעות. יוסי ישן עדיין וכשהדלקתי את הטלוויזיה הבנתי שזו מלחמה. סימסתי מהר למתן שיתקשר אליי. הוא עשה טירונות צנחנים והיה בקורס מ"כים. הוא חזר אליי ואמר לי, 'מקפיצים אותנו, אני אדבר איתך אחרי'. ידעתי שאני שולחת אותו לתופת כי כבר ראיתי בשידורים את כל האזרחים שרק מחכים שצה"ל יגיע אבל סמכתי עליו והתפללתי. ממה שסיפרו לי הם נתקלו במחבלים כבר בדרך, עזרו לעשרות אזרחים וכשהגיעו לכיסופים נלחמו מול המחבלים שמולם. הם היו רק עם נשקים ומתן קיבל כדור בבטן ונהרג. עוד ארבעה חברים שלו נהרגו שם. הם הצילו את תושבי כיסופים כי הם מנעו מהמחבלים להיכנס לבתים. אתה לא מאמין שזה הגיע אליך הביתה. אני עוד לא מעכלת שזה קרה".
מגורים במלון? ליבת: "נתנו לנו שני חדרים ומסתדרים. דואגים לנו פה לכל מה שצריך. פניתי למנהלת המלון וביקשתי לעשות ערב נשים, זמן איכות לאמהות והיא זרמה איתי וזה היה הצלחה מדהימה".
ערב נשים? ליבת: "הצעתי לשבת בלובי להכיר אחת את השנייה, קצת לדבר כי אנחנו הולכים להיות פה תקופה ארוכה. אני גם בדרך לקבל תעודה כמאסטר NLP שזו שיטת עבודה יעילה המאפשרים לכל אדם ליצור שינוי בתבניות החשיבה שלו ויש לי את הכלים לקרב בין אנשים. אז סיפרתי על מתן קצת, ודיברנו והיה ערב עוצמתי וזה עשה גלים ואני עכשיו מגיעה לכל מיני בתי מלון של מפונים כ'אמא של מתן' ומעבירה ערבים כאלה. אני שם בשביל האמהות וכל אחת יכולה לבוא ולפרוק. אני נותנת להם לבחור שיר משירים שכתבתי, והן מספרות איך השיר נוגע אליהן. אחת מוציאה כאב, אחת כעס, ואחת הומור. נשים כותבות לי שהיו שבר כלי וקיבלו כוחות להרים את הראש. אנחנו מתחבקות ומתקרבות וזה ממלא אותי ומנחם. אנשים שהגיעו לשבעה היו אומרים לי, 'אין לנו מילים לנחם אתכם' והיום אני יודעת להגיד, תביאו חיבוקים. את המילים תשאירו לזמנים אחרים. אני גם כותבת הרבה בפייסבוק על מה שעובר עליי וקיבלתי הודעה מאמא שכולה שאמרה לי שבזכות הפוסטים שלי היא קיבלה כוח לשבת שוב לארוחת שישי עם המשפחה. זה מחזק אותי".
פייסבוק? ליבת: "זה כמו היומן שלי. אני לא מסננת ולא חושבת. אני כותבת לעצמי על מה שעובר עלי כאם שכולה ועל מתן וברגע שאני רואה שזה עוזר ואנשים מתחברים ובאים לחבק אותי זה נותן לי כוח. יש אנשים ששואלים איך אני יכולה, אבל אני מאמינה שלכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם האבל הכבד הזה. יכול להיות שהמכה עוד תגיע כי כרגע אנחנו לא בבית, ולא רואים את החדר של מתן בלעדיו, אז יכול להיות שזה מאוד מתעתע".
מה את עושה? ליבת: "אין לי שגרה יותר. אני מנהלת כספים במושב נהלל ועובדת חלק מהזמן שם אבל גם מהמלון, אני גם כותבת, עושה את המפגשים לנשים, מלווה נשים שהן נשות עסקים והעשייה הזו מחזיקה אותי. יש לי נקודות שבירה, הבקרים קשים, ושישי־שבת זה מאוד קשוח וההתמודדות של הילדים זה לא פשוט אבל אין אופציה לבכות על מר גורלי".
יוסי? "בעבר התעסקתי בעיקר באופנה ובקורונה הוספתי את הנדל"ן. התחלתי לעבוד בחברה המשווקת נכסים בקפריסין לישראלים. יש כרגע באזז רציני כי אנשים מחפשים לעצמם חלופה. אתה רואה חדשות וזה מכה בך. יש מי שרוצה לגור ויש מי שרוצה דירת נופש ויש כאלה שרוצים נכס להשכרה. זה מתחיל ב־125 אלף יורו והממוצע הוא סביב 300 אלף יורו לבית פרטי עם בריכה".
לא מפתה אותך? יוסי: "אין מצב. אני לא רואה את עצמי חי במקום אחר".
מצב כלכלי? ליבת: "אני שכירה והייתי אמורה לעזוב בנהלל ולהפוך להיות עצמאית אבל הכל נעצר. אני רואה מה קורה סביבי - הולך להיות לא פשוט לכולם".
