חודש ויותר אחרי תחילת המלחמה ניתן גם להעריך בזהירות את הישגיה ואת אפשרות התפתחותה. כל מנהיגי ישראל הכריזו כבר ביום הראשון כי המטרה היא לנצח את חמאס או אף להשמיד אותו כליל. בניסיון להעריך את מידת ההצלחה צריך להיזהר משתי שגיאות שהאמריקאים עשו במלחמותיהם, אם בווייטנאם ואם באפגניסטן. הדבר הראשון הוא לספור את "התשומות" – כמה תקיפות ביצענו, כמה פצצות הטלנו, כמה מטרות תקפנו. נתון זה הוא כמעט חסר חשיבות שכן הוא איננו מבטא אפקטיביות. שגיאה נוספת היא לספור גופות. מלחמות אינן משחק כדורסל והתוצאה לא נקבעת לפי מספר ההרוגים לכל צד, למרות שנתון זה איננו חסר חשיבות.
מה אם כן חשוב? ובכן, מלחמה היא בין שתי מערכות יריבות וניצחון מושג כאשר המערכת של אחד הצדדים מפסיקה לתפקד. הדבר יכול להיות תוצאה של כניעה או של קריסת מערכות. נכון לעכשיו איננו רואים סימני כניעה לא מצד מנהיגות חמאס וגם לא מצד הלוחמים על הקרקע או מתחתיה, אלה מעדיפים להיהרג אך לא להיכנע. לעומת זאת אנחנו כן רואים סימנים ראשונים לאפשרות של קריסת מערכת.
הדבר מתבטא בדעיכת היכולת לשנע כוחות, לבצע התקפות נגד מתואמות. יש חוסר הולך וגדל של תחמושת, יש ברמת מפקדי חמאס הזוטרים ביטויים של לחץ ואף של ייאוש. חמאס שהצליח בשבוע הראשון לפעולה הקרקעית למנוע נדידת אוכלוסייה דרומה נכשל בכך בימים האחרונים, ובמקביל יש כבר הצלחות ישראליות ראשונות בלחימה בתת-קרקע. ניתן אפוא להעריך בזהירות כי אם לא נהסס להמשיך ולפעול באגרסיביות גם במקומות רגישים כמו בית החולים שיפא, אזי המאחז של חמאס בצפון רצועת עזה יקרוס.
למרבה הצער, גם אם זה יקרה, ואפילו בקרוב – זו רק חצי עבודה. בערך חצי מכוחות חמאס נמצאים בחלק הדרומי של עזה ושולטים בו. כוחות אלה כמעט שלא הותקפו ולכן הם לא מראים שום אובדן של יכולת או של רוח לחימה. כנ"ל ביחס להנהגת חמאס. וכאן נכון לציין שלושה אתגרים נוספים: ראשית, הלחץ הבינלאומי. זה לא סוד שארה"ב הייתה מעוניינת שהמלחמה בעזה תסתיים בהקדם, וככל שירבו התמונות הקשות משם כן יגבר הלחץ. שנית, ישראל מצליחה לפעול יחסית בחופשיות בצפון הרצועה היות שהצלחנו לשכנע כ-70 אחוז מאוכלוסייתה לנוע דרומה. כשנפעל בדרום הרצועה יהיו שם קרוב לשני מיליון אנשים, גם התושבים המקוריים שאין להם לאן ללכת וגם בערך 900 אלף תושבים מהצפון. היכולת להימנע מפגיעה באזרחים, שקשה גם עכשיו, תהיה מאוד מאתגרת.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןשלישית, גורם הזמן – כל עוד הלחימה נמשכת – נמשכת האש גם בצפון, ובשני האזורים עוד לא ניתן בכלל להתחיל לדבר על החזרת אוכלוסייה. כמו כן כ-300 אלף איש (ואישה) מגויסים והעלות הכלכלית היא עצומה וממריאה.
ניתן אפוא לסכם בזהירות כי ישנם סימנים מעודדים בנוגע לאפשרות של קריסת המערכת של חמאס בצפון הרצועה, אך אנחנו עדיין רחוקים מהשגת אותו יעד מינימלי והכרחי והוא שבירת כל כוחו של חמאס. יותר מכך, ככל שהדבר תלוי בישראל אנחנו כנראה לא ניזום הרחבת מלחמה נגד חיזבאללה כל עוד לא השגנו את המינימום הנדרש בדרום, אך גבול הצפון ממשיך לבעור על אש קטנה גם עתה. נצטרך אפוא להוכיח התמדה ונחישות בעזה, לעמוד בפני לחץ אמריקני גובר, להגיע להישג צבאי מרשים ברצועה, אך תוך הימנעות מאסון הומניטרי, ואחרי כל זה, ובסבירות לא קטנה – להיכנס למערכה קשה בלבנון.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
