בשבת של 7 באוקטובר, גם בעיר אילת עקבו אחרי החדשות בדריכות. העובדים של ולאד סדיקוב, בעל חנות מזכרות ומיצים בטיילת, הודיעו לו שהם חוששים להגיע למשמרת. כשהתגלו ממדי האסון החנות נסגרה לשמונה ימים תמימים. ולאד (40) עלה לארץ לבדו מרוסיה לפני 20 שנה, היישר לאילת. פה התחתן ונולדו שלושת ילדיו. הוא מפעיל דלפקי אטרקציות במלונות הגדולים ומוכר בין היתר טיולים לפטרה. מהיום שבו פרצה המלחמה, ההכנסות שלו באפיק הזה צנחו לאפס שקלים. אף אחד לא רוצה עכשיו טיול גמלים או ביקור במצפה התת־ימי. גם החנות בטיילת ספגה מכה קשה מאוד. "אני משלם 30 אלף שקל שכירות בחודש על החנות, אבל הירידה בהכנסות היא של יותר מ־60 אחוז. בסוף אנשים מוציאים כסף רק על דברים חיוניים, לא על פינוקים. העיר מלאה בעיקר בפליטים שהגיעו מהעוטף. אבל מה להם ולאטרקציות ומזכרות עכשיו?"
קרוב משפחה של ולאד גר בשדרות. כמו רבים מתושבי העיר, גם הוא הפך לפליט באילת, שקלטה בחמשת השבועות האחרונים כ־60 אלף מפונים. העיר עצמה מונה פחות מ־60 אלף תושבים, כך שלמעשה הכפילה את גודלה בתוך זמן קצר. עיר הפליטים הגדולה בישראל. "אני רואה את החרדה הכלכלית של הקרוב שלי, ומבין אותו", אומר ולאד. "בימים הראשונים, כשהחנות הייתה סגורה, התגייסנו בשביל המלחמה בלי לשאול שאלות. קנינו בעשרות אלפי שקלים בגדים תרמיים, פנסים, ציוד וסיגריות לחיילים. המשפחה שלנו מחוץ לארץ תרמה 4,000 דולר בלי למצמץ. אבל עכשיו התחלנו להבין שאנחנו נכנסים לאזור המסוכן של ההישרדות. עם פדיון של 400 שקל ביום אני לא יכול לשלם משכורות או להאכיל את הילדים שלי. תושבי אילת, כולם, התגייסו בשביל המפונים והחיילים מכל הלב באופן מיידי. עכשיו אנחנו אלו שזקוקים לתוכנית הצלה - אבל אנחנו שקופים".
ולאד לא לבד. הסיפור שלו הוא הסיפור של כל תושבי העיר הדרומית בישראל. עיר שהפגינה נדיבות אין־קץ ויוזמה מדהימה בקליטת כמות מפונים אדירה במהירות שיא, ויצרה יש מאין מענים לכל תחומי החיים של אותם אנשים עקורים. ומנגד - עיר ש־80 אחוז מההכנסות שלה מגיעים מתיירות, תחום שנפגע אנושות ושותק לגמרי. באילת, שכרגע 60 אחוז מהעסקים בה סגורים, מותה של התיירות מהווה גזר דין מוות לעיר, בוודאי בימים שבהם היא נדרשת לאתגר האדיר של ליווי, טיפול והתמודדות עם עשרות אלפי פליטים בארצם על שלל אתגריהם.
"ברגע שפגשנו את המפונים, שחלקם הגיעו רק עם הבגדים שעל גופם, הבנו שאנחנו באירוע בסדר גודל אחר. לא רק בגלל הכמות - אלא בעיקר בגלל הטראומה הקשה שהם נמלטו ממנה", אומר ראש עיריית אילת אלי לנקרי. "כבר ביום הראשון הקמנו מוקד סיוע ראשוני שאויש על ידי מתנדבים, וקיבלנו אלפי פניות ביום לאורך שבועיים וחצי בערך. אחר כך זה פחת. זה היה כמו חומה ומגדל: תוך ימים ספורים ממש קמו פה שלושה מוקדים לוגיסטיים ושלושה מוקדים לסיוע נפשי, כי הבנו שבלי זה אין איך להתחיל להתמודד עם המצב. לצורך העניין - היום, אחרי חמישה שבועות, יש פה 30 מוקדים לסיוע נפשי, שלוש מרפאות חדשות, בית ספר במבנים יבילים שנבנה בימים אלו, ומענה בחינוך הבלתי פורמלי לילדים ולנוער.
"לא היו לנו זמן פציעות או זמן התארגנות, כי בסוף הגיעו לפה אנשים שהם אודים מוצלים מאש והם חייבים עזרה. להוציא מחדש תעודת זהות, לכבס את הבגדים שלהם, לאכול, לקבל טיפול רפואי בסיסי. גם המתנדבים הגיעו כבר בימים הראשונים. והמדינה? לקח לה זמן", לנקרי בורר את מילותיו. "המשרדים הגדולים הגיעו, הקימו מינהלות לקראת אמצע השבוע השני. משרדים אחרים שלחו נציגים. אנחנו מקבלים הרבה מאוד אמפתיה והבטחות ומילים חמות".
אבל עם מילים חמות ואמפתיה לא הולכים למכולת. מה מקבלת רשות קטנטנה עם אתגרים אדירים משלה שקולטת את מספר המפונים הכי גדול בישראל? לא הרבה. לפי הנוסחה של משרד הפנים, על כל אדם שנקלט בעיר הרשות מקבלת חמישה שקלים ביום. חמישה שקלים שאמורים לסבסד את השימוש במתקני העיר, שימוש בעובדי העירייה, תברואה, תשתיות ותחזוקה. גם מתוך התקצוב הזה - רק 70 אחוז באמת עברו. לנקרי: "חצי מתושבי שדרות הגיעו אלינו. כרגע יש באילת יותר ילדים מהעוטף מאשר ילדים של העיר עצמה. חלק מהילדים לומדים בבתי הספר שלנו במשמרת שנייה, החל מהשעה 14:00. ילדי התיכון חנכו את הקריה האקדמית החדשה שלנו, שאליה היו אמורים להיכנס לראשונה 800 סטודנטים. זה ממש בבת עיני, עוד לא ישב שם סטודנט אחד - אבל נתנו להם את המקום בלי להתבלבל. הילדים שהתפנו אלינו עצמאית משתלבים בכיתות הרגילות, וכיתות החינוך המיוחד שממילא עמוסות בקשיים קולטות ילדים עם קשיים כפולים - גם כמפונים וגם ככאלה עם צרכים מיוחדים. בחינוך הבלתי פורמלי פתחנו את כל החוגים חינם לילדי המפונים.
"כמובן שאנחנו לא גובים כסף על חניה בעיר, למרות שמדובר בהכנסה של כמיליון שקלים וחצי בחודש. כשראינו שבני הנוער פה אבודים, לא רצינו שהם ישתכרו ויסתובבו ברחוב, אז הקמנו אוהל לצעירים מהעוטף בשביל שיהיה להם מה לעשות בשעות הערב. יש שם פעילויות, מוזיקה, מופעים, מטפלים. אף אחד לא ביקש את זה ממני, אבל עשינו את זה כי הם כמו הילדים שלנו. העלות של זה היא 1.7 מיליון שקלים ועוד מיליון להפעלה פר חודש, אבל הסבסוד חלקי לגמרי. אני לוקח סיכון ולוקח מתקציב העירייה מתוך אמון שישלימו את זה".
בינתיים, במשרד ראש הממשלה הבטיחו מענק של חמישה מיליון שקלים, ובמשרד הנגב והגליל עוד ארבעה מיליון, אבל מתוך תשעה מיליון של הבטחות הגיעו רק 400 אלף שקלים אל חשבון הבנק. "אנחנו כעיר מוציאים את הכסף בלי לשאול שאלות, רצים קדימה ונותנים מענים לפי הצורך, אבל בתמורה המדינה לא קולטת שזה מצב חירום", מסכם לנקרי בתסכול, "היא עדיין מציפה אותנו בבירוקרטיה. גם כשמשרד רוצה להוציא כסף, מוציאים לנו ולהם את הנשמה. וכל זה זה רק הטיפול במפונים עצמם - בלי לדבר על המצב הקשה של תושבי העיר".
באילת הקטנה היו 800 מובטלים לפני 7 באוקטובר, ואפס עובדים בחל"ת. בסתיו ובחורף העיר נהנית מתיירות חוץ ומכנסים גדולים שמתקיימים בה. כעת הכל בוטל חודשים קדימה. חמישה שבועות מפרוץ המלחמה, בעיר יש כמעט 2,000 מובטלים, זינוק של יותר מ־100 אחוזים. כ־700 עובדים הוצאו לחל"ת. העסקים הפתוחים סובלים ממחזור הכנסות ופעילות נמוך במיוחד. ההנחה היא שהמספרים הללו רק יגדלו כשחלק מהמפונים יחזרו לבתיהם ובתי המלון יתרוקנו. "אנחנו כעיר וכתושבים נתנו הכל, אבל שכחו אותנו. תיירות היא תמיד הראשונה להיפגע במלחמה והאחרונה לחזור", טוען לנקרי.
משרד התיירות יצר קשר?
"משרד התיירות? אני לא יודע איפה הוא. לא נעים להגיד את זה, אבל הם לא מתעניינים בנו. לא קיבלתי אפילו טלפון מהשר. לא יודע במה הוא מתעסק כרגע. יותר מזה - העיר סובלת מבעיות קשות של תחבורה ורפואה. בית חולים קטנטן בלי שירותים בסיסיים שבקושי נותן מענה לתושבים, נדרש עכשיו לתת מענה לפי שניים אנשים. אפילו חדר מיון לילדים אין פה. חולים אונקולוגיים צריכים להגיע למרכז לטיפולים, אבל התחבורה הציבורית דלה מלכתחילה. עכשיו אלו לא רק החולים שלנו, אלא גם אלו שהגיעו אלינו. אין כמעט טיסות בגלל המצב, ואין תגבור של התשתיות. הפגיעה היא רב־מערכתית".
לנקרי נשמע מיואש. ראש עירייה שמצא עצמו, יחד עם תושביו, בלב משבר עצום. אילת הקדישה את כל כוחותיה למען מי שהכי זקוקים לכך. אבל האילתים, שכבר שנים מקבלים יחס בעייתי מהמדינה בדמות שירותי בריאות לוקים בחסר ובעיות תחבורה, למשל, גילו שוב עד כמה הם שקופים. חולשתה של המערכת מתנפצת על הצרכים הבסיסיים של העיר. יצירת תוכנית רב־שלבית בשיתוף מספר משרדי ממשלה היא המענה הברור לרגע כזה, שכולו חוסר ודאות. אבל המובן מאליו הפך בימים אלו לבלתי מושג.
"המינימום זו החלטת ממשלה ייחודית לעיר אילת", מצהיר לנקרי. "אף עיר לא דומה לנו - לא בעוצמת המכה הכלכלית שספגנו ולא בעוצמת ההתגייסות האזרחית והמקומית. אנחנו לא יכולים לתכנן כלום כשאין לנו אופק. הוכחנו שאנחנו הבסיס האיתן של העורף הישראלי, ושאילת היא נכס אסטרטגי למדינה. כולם מחמיאים לנו, אבל זה לא מה שאנחנו צריכים. אמפתיה ורצון טוב והתפעלות זה לא התפקיד של מדינה. המדינה צריכה לתת פתרונות".
יום שלישי / פארק שעשועים / צפון רצועת עזה
גלגל ענק יתום עומד בלב חולות, סביבו זבל והריסות, מולו שביל שמוביל לשום מקום. חייל צנחנים פוסע בו אל עבר האופק. רגע קודם איתרו הלוחמים פיר של מנהרת תופת בתוך פארק שעשועים. עד לאחרונה ילדי עזה ישבו על הספסלים, עלו על המתקנים, כשתחת רגליהם רחשו טרוריסטים צמאי מוות. פעם, במקום הזה ממש, עמד בית הכנסת של היישוב נצרים. ילדים אספו בו סוכריות בכל שבת.
לונה פארק נטוש הוא אחד הסמלים הקולנועיים המרכזיים לאימה. הניגוד בין המתקנים הענקיים והצבעוניים להזנחה ולנטישה מעורר את חיישני הסיוטים ומרמז לצופים: משהו רע הולך לקרות. אבל הפעם הדבר הנורא, הסיוט המסויט, כבר התרחש. רק החייל מעיד שהפעם מבקשים הגיבורים סוף אחר: המנהרות, שנסתרות מהעין, יושמדו. השקר הגדול של חמאס ייחשף. הילדים הישראלים יוכלו לשוב לשחק בבטחה במולדתם.
