1. סיירת הקומה ה–14
כבודו של קבינט המלחמה במקומו מונח. גם הקבינט המורחב הוא גוף חשוב מאוד. אבל פני המלחמה משורטטים בפורום אחר בקריה - לא בבור, אלא הרבה יותר למעלה, בקומה ה־14, כל יום בעשר וחצי בבוקר. ביום השני למלחמה החליט שר הביטחון על ישיבה יומית שתתכנס אצלו כדי לדווח, לסקור, לתאם ולקבל החלטות. משתתפים: הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, ממונה השבויים והנעדרים ניצן אלון ודובר צה"ל. לא עולים בווידיאו אלא בנסיבות מבצעיות חריגות. גם לא שולחים מחליפים.
התוצרים של הישיבה היומית הזו אצל גלנט חילחלו אחר כך אל שאר המערכת: הכיוון הכללי שסומן שם ירד למטה לצבא, עלה למעלה לקבינט, הצידה לתדרוכים, ובטפטופים גם לתקשורת. המהלך הקרקעי, שהיום נראה מובן מאליו, לא היה כזה בימי המלחמה הראשונים, בוודאי תחת ההלם וחוסר האמון בצבא. כך גם ההבנה שמהלך קרקעי לא סותר את המאמץ להחזרת שבויים, אלא משרת אותו. זה קורה כי גם היום אין במדינה כוח אמיתי שיכול להתמודד עם קונצנזוס במערכת הביטחון. ראינו זאת לצערנו בקונספציה שלפני המלחמה, אבל זה נכון גם כעת.
המשמעות היא שגלנט, בבואו לקבינט המלחמה, איננו בא לבד. זה מאפשר לו, גם בעידן של יחסים קרירים עם ראש הממשלה וקפואים עם חלק מחברי הקבינט, לעצב את התקדמות המערכה. זה הישג משמעותי במיוחד למי שפוטר אך לפני שבעה חודשים, למי שמכהן תחת ראש ממשלה חובב ריכוזיות, במיוחד בנושא הביטחוני, ולעומד בראש מערכת שספגה מהלומה תדמיתית איומה אך בחודש שעבר.
אבל יש חריג אחד. שורת פרסומים בארץ ובחו"ל תיארה עימות דרמטי בשאלת פתיחה יזומה של מערכה נגד חיזבאללה. לפי הפרסומים, גלנט ומערכת הביטחון דחפו לאסטרטגיה של צפון תחילה, דרום אחר כך. ההתרחשויות, דקה אחר דקה, ביום שבו התקבלה בסוף החלטה נגד עמדת מערכת הביטחון, עוד יפרנסו פרק דרמטי במיוחד בסדרה על המלחמה. נתניהו לא עמד לבד נגד גלנט והצבא. הצטרפו אליו גנץ ואיזנקוט ברגעיהם הראשונים בקבינט המלחמה. לוח הזמנים הפוליטי של הקמת הממשלה באותם ימים, שהיה גלוי לעין כל, משתלב בצורה עוצרת נשימה עם ההתרחשויות הביטחוניות, שנחשפו לציבור עד עתה באיחור ובאופן חלקי. על הקו, כל הזמן, היה נשיא ארצות־הברית, רוצה לוודא שלא תתלקח מלחמה אזורית.
בחודש שחלף מאז, שני הצדדים לעימות ההוא רק התחזקו בעמדתם. מערכת הביטחון עדיין סבורה שאין שום דרך לסיים את המלחמה כשהמצ'טה של כוח רדוואן מרפרפת על גרונם של הישראלים. על דבר אחד מסכימים שני הצדדים: הדילמה הזו לא הייתה חד־פעמית. היא עוד תונח בחבטה על שולחן הקבינט.
מערכת הביטחון עדיין סבורה שאין דרך לסיים את המלחמה כשחיזבאללה מאיים על הישראלים. גם בצד של רה"מ מסכימים שהסוגיה עוד תונח בחבטה על שולחן הקבינט
2. מגעים חשאיים במודיעין
זה היה הדבר הכי מעניין שקרה בעיר מודיעין מאז היווסדה. שר המשפטים, יריב לוין, תושב העיר, נכנס בחשאי למשרדים של מפלגת תקווה חדשה, לא רחוק מביתו, ושם המתין לו קודמו בתפקיד, גדעון סער. זה היה בידיעת נתניהו ועל דעת גנץ.
חמישה שבועות חלפו מאז נדם, באחת, הרעש מחריש האוזניים סביב הרפורמה המשפטית. הימים ימי הדיונים בבג"ץ על עילת הסבירות ועל חוק הנבצרות, וההנחה היא שישראל צועדת לקראת תאונת רכבות חוקתית שספק אם תהיה ממנה דרך חזרה. כלפי חוץ הטיחו שני הצדדים האשמות הדדיות בקצב ובווליום הולכים וגוברים, אבל בשני הצדדים חילחלה ההבנה שאם זה לא ייפתר, המדינה תרד מהפסים.
בכמה פגישות של סער ולוין הושגה התקדמות רבה יותר מאשר בשלושה חודשי שיחות בבית הנשיא. שני הצדדים הסכימו שאין טעם לפתור רק את סוגיית עילת הסבירות, ושכדי לכבות את אש המדון צריך ללכת רחוק יותר, שאפתני יותר. המתווה שלהם כלל שלושה מרכיבים: ריכוך בחקיקה של עילת הסבירות למנה ראשונה; למנה השנייה, חיזוק כוח האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים וקביעה שכל שופט בכל ערכאה ייבחר ברוב מיוחס של שבעה מתשעה; המנה העיקרית הייתה חוק יסוד החקיקה - הרוב שבו בג"ץ יוכל לפסול חוק רגיל והדרך שבה הכנסת תוכל לחוקק חוקי יסוד. בסוגיה הזו לא הושגה הסכמה, אבל הפערים שמופו היו קטנים מאוד. לקינוח, דובר על קץ התביעות: הקפאה בחקיקה של כל שינוי נוסף במערכת המשפט לתקופה ממושכת.
אריה דרעי אמר לאחרונה שאלמלא פרצה המלחמה הנוראה עם חמאס בשמחת תורה, הייתה פורצת פה מלחמת אזרחים קרה אחרי חגי תשרי על רקע הרפורמה וחוק הגיוס. המגעים הנמרצים בין הצדדים לימדו שבניגוד לרושם הראשוני, חילחלה ההבנה לשני הצדדים שהמשך משחק הפוקר הזה הוא סכנה ברורה ומיידית ליציבות המדינה.
לאורך כל החודשים שקדמו למלחמה נשאלו אנשי המחנה הממלכתי אם יצטרפו לממשלה כדי למתן אותה על רקע עננת שמועות שהתאבכה מעל המפלגה. השיחות במודיעין מלמדות מאיזו מדורה עלה העשן הזה. הדד־ליין נועד להיות 16 באוקטובר, יום חידוש מושב הכנסת, ויום לפני שמפקד חיל האוויר עורך את הבדיקה המכריעה על מצב הכשירות. לחיים היו תוכניות אחרות.
בכמה פגישות של סער ולוין הושגה התקדמות רבה יותר מאשר בשלושה חודשי שיחות בבית הנשיא. שני הצדדים הסכימו שאין טעם לפתור רק את סוגיית עילת הסבירות, ושצריך ללכת רחוק יותר
3. להשאיר את החרדים במדים
מכל הנושאים שהטרידו את החברה הישראלית בשנים שלפני המלחמה, לא נשאר כמעט דבר: נתניהו ילך בסופו של דבר, הרפורמה כבר נגוזה. מה שכן עשוי להישאר הוא גיוס החרדים.
גבורת אנשי איחוד הצלה, מסירות הנפש של אנשי זק"א, ההתנדבות של חסידי קרלין בשדות העוטף - כל אלה לא יספיקו ביום שאחרי. במיוחד כשמסתמן שהנטל הביטחוני יגדל לממדים שלא היו מאז מלחמת יום הכיפורים, עם צבא גדול יותר, שירות חובה ארוך יותר ושירות מילואים תכוף יותר.
הבשורה המשמחת היא שגם באגפים נרחבים של הציבור החרדי זה כבר לא מספיק. כן, כשגברים חרדים בני 40 מתגייסים לטירונות מקוצרת, זה נראה יותר סמל ממהות, אבל הסמל הזה בדיוק הוא מה שיוביל את בניהם להתגייס בעוד שנה־שנתיים לשירות משמעותי יותר.
בוועדת החוץ והביטחון עולים עכשיו כמה רעיונות לגיוס מוסדר יותר של חרדים. הראשון הוא הגנה מרחבית על יישובים. רוב הכפרים והערים בישראל שוכנים בסמוך לריכוז אוכלוסייה עוין. ברבים מהם יש אוכלוסייה חרדית. הרעיון הוא לגייס אותם לטירונות קרבית בסיסית, ואז לגייס אותם כמה שבועות בשנה, על מדים, כך שתמיד תהיה נוכחות קבועה, לרוב של מי שנלחם בשטח ביתי מוכר, ועל המשפחה והקהילה שלו. המסלול השני שנשקל הוא נהגי משאיות. אחרי מבצע שומר החומות עלה חשש שבני מיעוטים שמשמשים כנהגי תובלה של ציוד צה"לי לא יופיעו בעת מלחמה, מה שיפגע בהיערכות הלוגיסטית של הצבא. החשש הזה לא התממש ככל הידוע במלחמה הנוכחית, אבל צירוף אלפי חרדים למצבת הנהגים יבטל אותו סופית.
הזרזוף שהתחיל עכשיו אמור להפוך לזרם, והזרם לשיטפון. מראות הצעירים החרדים במדים אמורים להפיל את החומה ההולכת ונסדקת בין רוב הציבור הזה לשאר החברה הישראלית. באחד מבתי הספר של רשת בית יעקב חילקו השבוע שקיות ממתקים לתלמידות שאבותיהן משרתים בצבא. חבל שבן־גוריון לא זכה.
בוועדת החוץ והביטחון עולים עכשיו כמה רעיונות לגיוס מוסדר יותר של חרדים. הראשון הוא הגנה מרחבית על יישובים. המסלול השני שנשקל הוא נהגי משאיות
4. הם לא רוצים להתפייס
יואלה חן יצאה בערב קר של ראשית 2002 לחתונה בירושלים עם דודתה בת ה־70. כשעצרו לתדלק בתחנה, ניגשו אליהם שני מחבלים. אתן יהודיות? שאלו. כשקיבלו תשובה חיובית, פתחו באש. חן נפלה על דודתה. היא מתה מפצעיה למחרת. את הרצח הזה הכווין אישית מרוואן ברגותי, כמו גם את הפיגוע במסעדת סי־פוד מרקט בתל־אביב ב־2002 ורצח של נזיר יווני בכביש בין מעלה אדומים לירושלים שנה קודם לכן. בשל מצוקה ראייתית הוא זוכה מ־32 מעשי רצח נוספים שביצעו הכפופים לו בארגון הרצח התנזים.
השבוע, ב"הארץ", הציע רביב דרוקר לשחרר את ברגותי ולהמליך אותו על הרצועה בטיעון הלוגי המשונה ש"כבר שיחררנו רוצחים גדולים ממנו בעסקת שליט - למשל, יחיא סינוואר". כמה ישראלים צריכים עוד להיטבח כדי ש"מחנה השלום" ייגמל מתאוותו לנרמל רוצחים?
הזרם שהיה פעם שליט בחברה הישראלית והביא עלינו את אסון אוסלו ואת אסונות המשנה שאחריו, עשה זאת מתוך ההנחה שישראל היא מדינת סף־אפרטהייד. אם אנחנו הלבנים בדרום־אפריקה, המסקנה המתחייבת שלו הייתה שהצד השני הוא נלסון מנדלה. אבל מנהיגי הפלסטינים סירבו ללהק עצמם לתפקיד, כי מטרתם לא הייתה להתפייס עם הלבנים לכאורה, אלא לטבוח בהם. כן, העולם כבר ידע טרוריסטים שהפכו בזקנתם לאנשי שלום, אבל ברגותי איננו אחד מהם, מהטעם הפשוט שיש רק הזדמנות אחת להיות מנדלה. וישראל הרי כבר שיחררה אותו מהכלא בתחילת שנות ה־90 וליהקה אותו לתפקיד יונה צחורה. אבל ממש בזמן שצעד משולב זרועות עם פתאים ישראלים משלום עכשיו ומרצ בצעדות ברמאללה, הוא הכווין רצח יהודים. אם דרוקר שכח, שיפנה לחבר הפאנל שלו בערוץ 13, נתן זהבי. הוא היה בסי־פוד מרקט בזמן שהתחולל שם מסע הטבח שאירגן "המנהיג הלגיטימי".
הוא הדין גם עם עהד תמימי, שיהונתן גפן השווה פעם לאנה פרנק, אורי אבנרי כינה "ז'אן ד'ארק מנבי סאלח", גדעון לוי התפייט על תלתלי הזהב שלה, ומאמר המערכת של "הארץ" קרא לשחררה אחרי שסטרה לחייל שכן היא "בחרה בדרך הפחות אלימה". תמימי התגלתה פחות כאנה פרנק ויותר כאווה בראון. השבוע כתבה באינסטגרם, "מה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגלות שלכם". פרקליטתה לשעבר, גבי לסקי, נאלצה להודות שזו "התבטאות פסולה". את טבח שבט ההוטו היא בוודאי הייתה מגדירה ברוח זו כ"צעד לא ראוי".
אין לנו מדינה מיותרת לעוד סבב של הזיות מהאגף הנכחד הזה בשמאל הישראלי. בשנות ה־90 הוא הזכיר את ציפורי הדודו, אותם עופות שמנמנים באי מאוריציוס שלא הכירו את האדם הלבן ולכן נטבחו, שכן בהיעדר אינסטינקט הישרדות לא חשבו בכלל לברוח. אבל עכשיו הסירות שוב בדרך לחוף, ובלהקת הדודו קוראים לקבל את פניהן בברכה, כי "לא נמצא פרטנר טוב יותר למגורים על אותו אי".
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
כמה ישראלים צריכים עוד להיטבח כדי ש"מחנה השלום" ייגמל מתאוותו לנרמל רוצחים? אין לנו מדינה מיותרת לעוד סבב של הזיות מהאגף הנכחד הזה בשמאל הישראלי
