בוקר 7 באוקטובר היה הקשה והמר בתולדות מדינת ישראל: כל אירוע הוא סיפור כשלעצמו, בלתי נתפס בגודל הזוועה, בעומק הטרגדיה, בממדי הנזק. אנחנו טובעים בסיפורים האנושיים: איך אפשר שלא. אתה מגיע למדינה בעיצומה של שבעה, אמרתי לחבר שנחת כאן. כמו בשבעה, אנשים אוכלים, צוחקים, מפטפטים, אבל מתחת לקרום הנורמליות הדק רובץ היגון, כבד ומעיק, ולצידו הזעם. ועוד דבר: משבעה קמים; לשבעה יש תאריך סיום. החברה הישראלית תדע לקום מהשבעה שלה, תשתקם ותמצא מחדש אופטימיות וביטחון, אבל היא תעשה את זה בתנאים הרבה יותר קשים, הרבה יותר מורכבים. לצרת 7 באוקטובר אין בינתיים תאריך סיום.
אולי זה ההבדל בין תאונה לאסון: בתאונה השאיפה היא לחזור אל המציאות שקדמה לתאונה; באסון חייבים לחשב מסלול מחדש.
בקבינט המלחמה יושבים אנשים שענן המחדל של 7 באוקטובר מרחף מעליהם. אפשר להתחיל את הרשימה בצבא, ברמטכ"ל, בראש אמ"ן, במזכיר הצבאי, ובאלוף הפיקוד ובמפקד האוגדה שלא יושבים שם. אפשר להמשיך אותה אל ראש השב"כ. אולי נכון יותר להתחיל בדרג הפוליטי: ראש הממשלה, שר הביטחון והשרים בני גנץ וגדי איזנקוט, שהיו רמטכ"לים בשנים שבהן השתרשו הקונספציות המוטעות ביחס לחמאס, ביחס לסינוואר, ביחס להגנה על היישובים, ביחס למכשול. חוץ מנתניהו כולם הודיעו, כל אחד בדרכו, שהם לוקחים אחריות.
אינני יודע אם החלטות ומחדלי העבר רודפים אותם כאשר הם מקבלים החלטות. הנפש היא עניין מורכב, גם אצל גנרלים ופוליטיקאים. אחד השרים הבטיח לי שדיוני קבינט המלחמה מתנהלים באווירה עניינית. מה שקורה אחר כך, בהדלפות, בהשמצות, הוסיף ואמר, מתרחש בנפרד.
ההשוואה לקבינט של מלחמת יום כיפור לא רלוונטית: כאשר גולדה ודדו קיבלו החלטות, הם לא העלו על דעתם שבסוף המלחמה ייצא מוטי אשכנזי להפגין, תקום ועדת חקירה ותפתח את התהליך שסופו בנפילת הממשלה. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמת המחדל הראשונה. נתניהו והלוי יודעים. נתניהו עובד בלילות קשה כדי למנוע את הבלתי ניתן למניעה.
האוברדראפט שבו התחילו משתתפי הקבינט את המלחמה מבקש כיסוי. ניצחון, זה מה שרוצים כולם, הישג שיעניק סוף טוב, חד־משמעי, לחורבן של 7 באוקטובר. נתניהו התפאר באחד הנאומים שלו השבוע שגנרלים מכל העולם באים לישראל כדי ללמוד על ההישגים המדהימים של צה"ל במלחמה. האמת היא שהם באים קודם כל כדי לקבל תשובה על החידה שמעסיקה בחודש האחרון כל מערכת צבאית ופוליטית בעולם: איך צבא כל כך מיומן, כל כך עשיר ומצויד, כשל באופן כל כך קטלני ב־7 באוקטובר. ההישגים המרשימים של צה"ל מאז, בתיאום בין כוחות הקרקע לאוויר, בירי המדויק סמוך לכוחותינו, בטיפול במנהרות, הם בדרגת חשיבות שנייה.
גם אני רוצה ניצחון, שחרור של כל החטופים, עד האחרון, חיסול גמור של חמאס בעזה, הרחקה של כוחות חיזבאללה מגדר הגבול בלבנון, שיקום מיידי של היישובים ההרוסים, חזרה בטוחה ליישובים שננטשו. למרבה הצער, אין באופק ניצחון כזה. הדיבורים של נתניהו על מלחמה לזמן ארוך אינם חזון נוסח צ'רצ'יל לאומה דוויה – הם תחליף שיווקי לניצחון שאיננו. או ניצחון או מלחמה. המציאות שמחכה לנו שונה: עימותים עם בעלת ברית, הפסקות אש, שחרור אסירים, סחיטה בידי טרוריסטים צמאי דם. אף על פי כן, נכון לראות בכל אדם שישתחרר בחיים משם ניצחון, בכל יום שבו הכוחות בשטח מתקדמים בלי לספוג אבידות רבות ניצחון. פחות להתנפח, יותר להצטנע. לפעמים, כתבתי השבוע, ההבנה שאין ניצחון גם היא ניצחון.
ההיבריס היה שלנו
שנים התבשמנו ביכולות האדירות שלנו מול איראן. תראו אותם: אנחנו, לפי פרסומים זרים, מחסלים להם את מדעני הגרעין, גונבים להם את הארכיון, מפציצים להם שיירות בסוריה, מחסנים, עמדות, מיליציות, והם שוכבים משותקים על הקרקע, חדירים, מושפלים, חסרי אונים. בשיחות שניהלתי לאורך השנים עם בכירים בממשלה ובמערכת הביטחון, חזרתי ושאלתי: איך זה יכול להיות. התשובה הייתה: עובדה. וחוץ מזה, האיראנים ניסו לפגוע בישראלים בחו"ל ובדרך כלל נכשלו.
ההיבריס היה שלנו. בזמן שאנחנו עבדנו על השוליים, האיראנים עבדו על העיקר: קידום הפרויקט האטומי, חימוש השלוחים שלהם בלבנון, בסוריה ובתימן בטילים מדויקים, חיזוק הציר שראשיתו בטהרן, המשכו בדמשק, בביירות, בתימן, בעזה ולאחרונה גם במוסקבה. בראיונות שהעניקו נציגי חמאס בקטאר ל"ניו יורק טיימס", הם הכריזו שההתקפה ב־7 באוקטובר נועדה להציב מחדש את הסוגיה הפלסטינית על השולחן הבינלאומי. כאילו ההתקפה בעוטף לא הייתה פרץ של קנאות דתית וצימאון לדם ולשלל, אלא מהלך מושכל, לאומי ומדיני. להעלות את הפלסטינים לסדר היום הם הצליחו. התרומה שלהם לפטרון האיראני לא פחות משמעותית.
מול התחזקות הציר האיראני ישראל זקוקה לאמריקה ולנשיא שלה כפי שלא הייתה זקוקה מעולם.
בעל הטור תומס פרידמן כתב אתמול ב"ניו יורק טיימס" שהנשיא ביידן יוכל להמשיך לספק את צורכי צה"ל ולתמוך בפעולות הצבאיות בעזה רק אם ישראל תיכנס לתהליך מדיני מול הפלסטינים בגדה, במגמה להגיע לשתי מדינות. פרידמן כותב בסמכות וברשות. ממשלת ישראל הנוכחית לא רוצה ולא יכולה לעמוד בתנאי הזה של נשיא ארצות־הברית. לישראל יש ממשלה של טרום 7 באוקטובר שלא בנויה למציאות של 8 באוקטובר. חוסר ההתאמה בין הצרכים המיידיים לתנאים הפוליטיים יוצר קושי. התוצאה היא לחץ אמריקאי מתגבר להסכים להפסקת אש.
לכאורה, הוויכוח סמנטי. האמריקאים אומרים הפסקת אש; ישראל אומרת הפוגה, פאוזה. הכי טוב, הפוגה הומניטרית. המונח "הפוגה" נוח יותר לציבור בבית, המונח "הומניטרי" נוח יותר להסברה בחוץ. ויש עוד עניין, אמרו הישראלים לאמריקאים: המונח "הפסקת אש" נותן לסינוואר ולחיילים שלו תחושה שהגאולה קרובה. כדאי להמשיך להילחם. לא כך בהפוגה.
מאחורי הסמנטיקה מסתתר ויכוח נוקב על סדר העדיפויות. צה"ל צריך זמן. לאחר שהושלמו כיתור העיר עזה ובידולה ממרכז הרצועה, המטרה היא להגיע להכרעה בשתי שכונות. נכון לאתמול בבוקר, עברו במקומות אחדים מהכרעה להשמדה – אלה המושגים הצבאיים. במקומות אחרים, שדרת הפיקוד של חמאס ממשיכה לפעול, והמחבלים ממשיכים ללחום. התקווה היא שהלחץ יהיה גדול דיו לשנות את העמדות של סינוואר, לאפשר שחרור חטופים בקנה מידה גדול או יציאה כללית של חמאס מעזה.
שכונה נוספת היא הבאה בתור. לכך נדרש זמן. לביידן אין זמן: התמונות מעזה ההרוסה חושפות אותו לביקורת באגף השמאלי של מפלגתו ומציגות אותו כמי שנכנע לרצונה של ממשלה ישראלית לא פופולרית. בעלי הברית של אמריקה באזור חוששים ליציבות שלטונם. סקרי דעת הקהל איומים, בלי קשר לישראל. אין לו רזרבות.
גלנט מדבר על החלטות קשות שהקבינט יצטרך לקבל. הוא לא מפרט לאילו החלטות הוא מתכוון – האם לעימות עם הממשל האמריקאי או להפסקת הלחימה על הקרקע בטרם עת, האם לסירוב לעסקת חטופים או להפך, לשחרור אסירים קשים.
הידיעות על עסקאות לשחרור אסירים טובלות בפייק ניוז. חמאס טוען שהוא מציע עסקה, אבל ספק אם יש לו רשימה מוסמכת של כל החטופים בעזה. בינתיים הוא מבקש הפסקת אש כדי להכין רשימה. גורמים בממשלת ישראל תורמים את שלהם לחרושת השמועות. כל מקור והמניפולציה שלו. ובינתיים, כל יום, כל שעה, מגדילים את החשש שעוד ועוד חטופים יחלו או ימותו.
בתוך שבוע, גג שבועיים, תצטרך ישראל להסכים להפסקת אש. צה"ל יישאר בצפון הרצועה, בסדר כוחות מצומצם יותר, במשהו כמו רצועת ביטחון. ואז, מה אז? למקבלי ההחלטות בישראל אין כרגע תשובות.
קהילות מתפרקות
חמישה שבועות עברו מאז השבת השחורה. 120 אלף ישראלים תקועים הרחק מבתיהם, הרחק ממקומות העבודה שלהם, ללא מסגרת לימודית מחייבת, ללא מרחב מחיה. בית מלון הוא פתרון נהדר ליומיים, סביר לשבוע, בלתי נסבל לחודשים. חלק מהאנשים איבדו את יקיריהם או חרדים לגורלם בעזה. קשה מאוד גם לאחרים. קהילות מתפרקות. הוויכוחים הפנימיים קורעים אותן מבפנים. לפעמים נדרשת התערבות משטרה. הראשונים להתפרקות הם בני נוער, בני 12 עד 18. מקומות כמו אילת ונתניה מציעים להם פיתויים שלא מתאימים לגילם. המצב בטבריה, בירושלים, בשפיים או בים המלח לא טוב בהרבה.
ביקרתי השבוע את מפוני קיבוץ בארי במלון דוד בים המלח. 700 נפש מתוך 1,200 שחיו בקיבוץ הזה עד המלחמה. קצתם נוסעים כל בוקר לבארי, לעבוד בבית הדפוס של הקיבוץ. אלה בני המזל. האחרים מתקשים להסתגל לבטלה.
הממשלה איטית ורופסת. לפעמים גם עוינת. אבל קל מדי לתלות הכל בממשלה. קודם כל, המצב אשם. את החורבן ש־7 באוקטובר השאיר מאחוריו ייקח שנים לתקן. שנית, יש ואקום מנהיגותי. אפשר היה לצפות שהקיבוצים יספקו מנהיג למפונים. זה לא קורה.
המלחמה חשפה בישראל מאגר אדיר של רצון טוב, נדיבות, יכולת וחדוות עשייה. הרבה מזה מגיע למפונים. אבל בהתנדבות לא ניתן יהיה להחזיר אותם הביתה, אל שגרת חייהם. לא בטוח ששגרת חייהם, הקהילה, העסק, העבודה, המשפחה, תחכה להם עוד הרבה זמן. גם השעון הזה מתקתק.
צפייה קשה
סרט הזוועות שהפיק דובר צה"ל על פשעי חמאס הוא לקט של סרטים ותמונות שנאספו מתוך הרשת, מזק"א, מהשב"כ ומהמשטרה. תא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל, הפקיד בשקט את עריכת הסרט בידי גיסו, איש מקצוע. כך הבטיח שהסרט יהיה עובדתי בלבד. הוא הוצג לרשימה סלקטיבית של אישים. נאסר על הצופים לתעד מה שראו.
מרגע שהסרט הועבר ללשכת ראש הממשלה, הוא זכה לתפוצה רחבה. מיד הגיע מכתב מעורך דין שאיים בתביעה על חשיפת קרובי לקוחותיו. הגיע עוד מכתב קשה ממשפחה בנתיב העשרה. המשפחות טוענות בצדק שנעשה שימוש לא חוקי, משפיל, מקומם, ביקיריהן, בהם ילדים.
השבוע נאם נתניהו באוזני שגרירים זרים. הוא דיבר חצי שעה, ואחר כך התבקשו השגרירים לצפות בסרט. היו שם כ־80 דיפלומטים. אחד מהם סיפר שהייתה נהירה המונית החוצה. חלקם אמרו שצפו והם מסרבים לצפות שוב. אחרים העדיפו לדלג.
יונה ועלה של זית
שר האוצר ושליש הביטחון סמוטריץ' כתב בראשית השבוע מכתב תקיף מאוד לראש הממשלה. חודש נובמבר הגיע, וברחבי הגדה יוצאים הפלסטינים למסוק זיתים. "יש צורך ליצור מרחבי ביטחון סטריליים סביב היישובים והצירים ולמנוע כניסת ערבים אליהם, לרבות לצורך המסיק", כתב. "הדבר חשוב לשלוש תכליות לפחות: ביטחון, תחושת ביטחון ומניעת חיכוך שעלול להביא להתלקחות הגזרה ולגרום נזק בינלאומי... מדובר בטירוף שאני לא מוכן להשלים איתו עוד".
האמת, סמוטריץ' צודק. מצב הביטחון ביו"ש רעוע, והוא הפך למסוכן ממש בעקבות האירועים בעוטף ובעזה. לא בטוח בדרכים ולא בטוח במאחזים. תקופת המסיק חמה במיוחד: המוני פלסטינים ממלאים את כרמי הזיתים, ומולם מתייצבים לא פעם צעירים חמושים מההתנחלויות. אבנים נזרקות. עצים נכרתים. חלקות כרם נשרפות. לפעמים זה נגמר ברצח.
אני פחות בטוח בצדקת הדרישה שלו, בפתרון שהוא מציע. זיתים הם הגידול החקלאי המרכזי בגדה. הם גם הסמל המקודש, החיבור למשפחה ולשורשים, הזהות. הכרמים משתרעים לאורך הדרכים ומשיקים למאחזים ולהתנחלויות. לעיתים קרובות מקימים את המאחז בכוונה בצמידות לזיתים, להמחיש למקומיים מי בעל הבית. אם הצבא ייצור, כדרישת סמוטריץ', אזורים סטריליים סביב כל מאחז, כל התנחלות, לא יישארו לפלסטינים הרבה זיתים למסוק. הפרנסה תלך והטרור יפרח. אם הביטחון מדאיג אותו, אם הנזק הבינלאומי מדיר שינה מעיניו, כדאי שיחשוב פעמיים.
חשבתי להציע לו רעיון חלופי: בתקופת המסיק יפנה צה"ל את תושבי המאחזים הבלתי חוקיים ליישובים בטוחים, הרחק מהסכנות המאיימות עליהם בשולי הכרמים. הם לא יחויבו לחצות את הקו הירוק, רק להתארח זמנית, למען ביטחונם, בערים כמו אריאל ובהתנחלויות גדולות, בטוחות יחסית, כמו קדומים או אלון מורה.
פינוי הוא מהלך לא נעים. בעבר הוא נחשב אפילו למהלך תבוסתני. אבל לאחר שהמדינה פינתה ללא התנגדות 120 אלף נפש מיישובים בדרום ובצפון, המהלך הזה קיבל הכשר מוסרי וציוני. מותר להתפנות, מותר לפנות.
מה אתה משווה, אומרים לי. הגדה איננה עזה, והאיום בה לא דומה לאיום בצפון. ואני אומר, הביטחון מעל לכל. דמם של התושבים במטולה, בשדרות, בכפר גלעדי, לא סמוק יותר מדמם של התושבים באש קודש או בטל בנימין. אסור להפקיר אותם לחסדי האויב. בעיקר עכשיו, כשצה"ל מתמודד בשתי חזיתות וחושש מפתיחת חזית שלישית. בלית ברירה הצבא משגר עכשיו לגדה חיילי מילואים: מילואימניקים ונערי גבעות לא הולכים טוב ביחד.
ההצעה שלך לא מעשית, אומרים לי. לא בממשלה הזאת. נכון, אני אומר. כמו שלימד אותנו השר אליהו, זאת לא הצעה, זאת רק מטפורה. אבל גם התגובה של נתניהו לא נראית לי מעשית במיוחד. הוא נענה לדרישת סמוטריץ' וזימן את קבינט המלחמה לפגישה בהולה עם מפקדי צה"ל בפיקוד המרכז. לפני הפגישה לקח את הקבינט לפגישה עם המנהיגות הפוליטית של ההתנחלויות, שיבינו מאיפה שוחה הדג. בצבא התקשו להבין על מי הוא מבקש לעשות רושם, על ג'ו ביידן או על יוסי דגן. דיונים עם הקבינט עושים בדרך כלל בקריה.
לגופו של עניין – אם למישהו אכפת גופו של עניין – הטרור הערבי והיהודי בגדה מראה סימני התעוררות. במערכת הביטחון מתאוננים שהמשטרה לא ממהרת לאכוף את החוק כשמדובר ביהודים: פני המשטרה כפני השר.
ההתגרויות בגדה מטרידות את ממשל ביידן לא פחות משמטרידה אותו התמשכות האש בעזה. זה רק קומץ, ניסה נתניהו להרגיע את שר החוץ בלינקן; הם בקושי אחוז אחד מהמתיישבים, הוסיף גלנט, בפגישה נפרדת. חלק מהם בכלל לא גרים שם. הוא סיפר לבלינקן שמתוך עשרה צווי הרחקה מינהליים שעליהם חתם לאחרונה, שלושה או ארבעה נועדו לצעירים שמתגוררים בישראל של הקו הירוק.
בשביל סמוטריץ' המסיק הוא רק פרומו: הוא מאמין בתורת השלבים. קודם מקימים מאחז בלב אזור מאוכלס; אחר כך יוצרים סביבו אזור סטרילי; אחר כך מקימים באזור הסטרילי עוד מאחז ויוצרים סביבו עוד אזור סטרילי. עד שהערבים נגמרים.
