מיליה מתעוררת ושואלת: בא הבוקר?
היא פותחת את הפה ולוקחת ביס מהאוויר של החדר, מכניסה אותו לבטן, מתרכזת, ואז עונה לעצמה שכן, בהחלט! אמנם חשוך, אבל לאוויר יש טעם רענן של בוקר וריח מדגדג של בוקר, וקור טרי של בוקר, ותוך רגע הבוקר כבר רוקד לה בכל הגוף. אז נכון שהאור עוד לא נכנס בתריסים, אבל מה זו אשמתה של אמיליה שהשמש עצלנית? ובעצם, אולי היא לא עצלנית, אולי השמש סתם עייפה. סבא של אמיליה סיפר לה שהשמש בשמיים כבר זיליונתלפים שנה. אמיליה עוד לא יודעת לספור עד זיליונתלפים, כי היא בת חמש וחצי, אבל היא מבינה שהשמש כבר לא ילדה, היא מבוגרת, ולמבוגרים, אמיליה שמה לב, קצת קשה לקום בבוקר.
בעצם, אמיליה בכלל לא קמה מוקדם מדי. היא קמה בדיוק בשעה שבה קמים כדי להספיק לעשות את מה שיש לעשות. כל יום חדש מתחיל כמו אחד הפאזלים של אמיליה. בשביל שכל החלקים יתחברו ויהפכו לשטיח אחד עם ציור צבעוני, חייבים להתחיל ולא להפסיק עד שנגמר. איך ייתכן שאמא שלה עוד לא קמה? היום הוא יום של פאזל של זיליונתלפים חלקים לפחות!
"אמא!" אמיליה לוחשת לאמא שלה בתוך האוזן. בהתחלה היא לוחשת בשקט ואז יותר חזק ויותר בכוח. איך היא לא מתעוררת? אפילו הציפורים שבחוץ כבר שמעו את אמיליה והתחילו לצייץ! אמא שלה לא מוותרת כל כך מהר. היא עוד מנסה למצוא את השינה, ומחפשת אותה עמוק־עמוק מתחת לכרית הרכה. אין לה שום סיכוי. גם אמיליה טומנת גם את הראש מתחת לכרית, ומוצאת שם את הלחי החמה של אמא שלה. האפים שלהן מתחככים לרגע לפני ששתיהן פורצות בצחוק.
אמיליה קופצת על המיטה. שלוש קפיצות עבור כל פיהוק של אמא שלה. "אמא, שכחת שהיום כולם באים אלינו, וצריך לסדר ולנקות ולבשל ולאפות ולהכין? חייבים למהר!!!"
"מתוקה שלי", אמא שלה משפשפת את עיניה. "את יודעת מה אמר איינשטיין? יש לנו את הזמן כדי שלא הכל יקרה בבת אחת".
אמיליה מקמטת את האף בזעף. לה אין זמן לשמוע עכשיו על שום איינשטיין. "אמא, כשים תבוא אנחנו נלך לעבודה. אני אהיה עסוקה, ולא יהיה לי זמן לעזור לך", היא מזכירה.
העבודה של אמיליה ובת דודתה ים היא לא משחק, היא אמיתית וחשובה. מה זאת אשמתן שברוב הימים הן צריכות ללכת לגן ואין להן זמן לעבוד? את העבודה שלהן בונים מקוביות גדולות, שעליהן מונחת הסחורה של "החנות לכולם של אמיליה וים". את הסחורה הן אוספות בעצמן, ושום דבר לא בחינם! הלקוחות משלמים בנשיקות ובחיבוקים.
היום הוא יום נפלא לעסקים: הלקוחות לא דוחפים, הם נכנסים לפי התור ומקבלים שירות. אחרי התלבטות, סבא קונה גוש פלסטלינה (בצבע מעורבב), סבתא קונה סביבון (פעם הוא ניגן 'ירושלים של זהב'), התאומות אמה ויולי קונות סבון (קצת משומש) וסירת נייר (קצת מקומטת), גם הדודים קונים מהסחורה המצוינת, וחוזרים שוב ושוב, יוצאים עם טושים יבשים, גומיות שיער רופפות, אנשי לגו בלי ראש, עד שנגמרת הסחורה ונגמרות הנשיקות, ואפילו הזמן נגמר. מאוחר, צריך לסגור.
ים ואמיליה מסדרות במרץ, עד שהכל כל כך במקום עד שנדמה ש"החנות לכולם של אמיליה וים" לא הייתה מעולם. נשאר רק לפרק את הפאזל־שטיח, ולהחזיר לקופסה.
אבא של ים כבר קורא לה לבוא.
אמיליה אומרת: "איזה יום היה לנו בעבודה!"
"אמיליה", ים שואלת בשקט, "גם את עצובה לפעמים כשנגמר?"
אמיליה עוצרת לחשוב. "ים, את יודעת מה איינשטיין אמר?"
"מי זה?" ים שואלת.
"הוא זמר".
"מה הוא אמר?"
אמיליה לא זוכרת בדיוק, אז היא מתחילה לשיר את "אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו". זה שיר שאי־אפשר לשיר בישיבה, חייבים ללכת כששרים אותו, לכן היא תופסת את היד של ים, והן קמות ושרות בסיבובים ולבסוף יוצאות מהחדר בשירת "שוקו שוקו שוקו!" ולא משנה כמה הלקוחות מתלוננים, הן לא מפסיקות לשיר עד שנסגרת הדלת.
מאז, בכל פעם שאי־אפשר ללכת לבקר אחת את השנייה תכף ומיד, הן שרות לעצמן קצת "שוקו שוקו", וקמות, והולכות לחפש עוד אוצרות שיוכלו למכור בחנות לכולם של אמיליה וים. •
