הם תמריאו יחד איתי לאיטליה, ותמשיכו בעקבותיי אל המסעדה הזו, שהכניסה אליה נחסמה עכשיו על ידי המון אנשים, בוודאי תחצו כמוני את הכביש כדי לברר מה או מי גרם להתקהלות הפתאומית.
ברגע הראשון לא תראו דבר, ולא תבינו מדוע הנוכחים מוחאים כפיים בהתלהבות. אבל כאשר תדחפו הצידה את הגברים הגבוהים המסתירים, ותדחקו קצת, תבחינו בו. הוא חובש כובע מצחייה אדום ומרכיב משקפיים. המצחייה מופנית לאחור, מכסה את עורפו והכובע חושף את מצחו. הוא רזה ועיניו מאירות. זה ילד. אלה שהקדימו אתכם יספרו לכם שהוא ישראלי מעיר ששמה כפר־סבא ושהוא בן תשע. הוא הגיע לטיול באיטליה עם אמו וסבתו, וכרגע הוא מחזיק בידיו קובייה הונגרית צבעונית. במהירות בלתי נתפסת אצבעותיו כמו מנגנות עליה, מזיזות, הופכות אותה מצד לצד, מעבירות מיד ליד והנה לפניכם הפתרון ואיתו מחיאות הכפיים של הקהל.
"בראבו!!!" מישהו צועק.
"מי לימד אותך לעשות את זה?" כולם משתאים.
"אני לימדתי את עצמי", הילד מחייך.
"איך?"
"פיתחתי טכניקות".
אם אתם מהחשדנים, בוודאי תגידו שמדובר בתרמית. אולי זו קובייה מוכרת שאותה הילד מכיר היטב. אבל לא. אחד המלצרים יצא אל החנות הסמוכה והביא קובייה אחרת והיא סגורה בקופסתה. אין סיכוי שהילד מכיר אותה.
"הנה", המלצר אומר, וכבר חוזרות אצבעותיו של הילד ונראות כמו מנגנות, ושוב הן מזיזות, מעבירות מיד ליד, הופכות מצד לצד וזהו.
"הוא בוודאי מתאמן על זה ימים ולילות", מישהו מנחש.
"בכלל לא", אמו אומרת.
בדעתנו עולה החשד שהילד הזה שייך לטיפוסים הלא־חברותיים האלה שמסתגרים בחדריהם ומקדישים שעות לאימונים. מהר מאוד מתברר לנו שטעינו. זה ממש לא אוהד. כשנמריא חזרה הביתה, לישראל, ונמשיך מנתב''ג לכפר־סבא, ולמחרת, בהפסקה הגדולה נציץ אל החצר של בית הספר הדמוקרטי שבו הוא לומד, נראה אותו שוב. הוא בקושי הספיק לחלוף על פני השומר, וכבר מזנקים עליו כמה בנים.
"היי, אוהד, מה קורה?" הראשון שואל.
"היי אוהד, תארגן משחק כדורגל בהפסקה?" השני מחליף איתו צ'אפחות.
"היי אוהד, אל תשכח שאני רוצה להיות השוער", השלישי אומר.
אוהד עוצר ליד הרביעי, זה שידו חבושה.
"מה מצב הפצע?" הוא שואל, "עדיין כואב?"
השוער מבחין בנו, כנראה מנחש שאנחנו מתעניינים באוהד, ומחייך אלינו.
"הילד הזה, הוא ילד נדיר", הוא לוחש לנו, "מישהו אמר עליו שהוא כמו גנן. כל ילד שנמצא בסביבתו פורח".
אנחנו ממתינים להפסקה, והנה היא מגיעה. אלוף הקובייה ההונגרית מתרוצץ על המגרש כמו שחקן־על, מכדרר ובועט. כל פעם כאשר מישהו מהקבוצה שלו מצליח להבקיע את השער של הקבוצה היריבה, הוא מתחבק איתו.
"אוהד הוא החבר הכי טוב שלי", יספר לכם השוער של הקבוצה.
"אוהד הוא גם התלמיד הכי טוב בכיתה", יאמר ילד אחר.
"מה זה?" אנחנו שואלים, "הוא אלוף גם בלימודים?"
"הוא אלוף בכל דבר", ישיב לנו חבר שלישי, "הוא יודע הכל ומתעניין בכל מה שאתם מסוגלים להעלות בדעתכם".
בתום יום הלימודים, בולט כובע המצחייה האדום בין התלמידים הנוהרים החוצה. אוהד מחליף צ'אפחות עם חברים, ופונה ימינה אל הגבר שממתין לי ליד הגדר. על כתפו של הגבר תלוי תיק בד וממנו מציצים שני מחבטי טניס.
"הולכים למגרש?" הגבר שואל.
"קדימה!" אוהד עונה.
"אתה רוצה להגיד לנו שהוא אלוף גם בטניס???" אנחנו שואלים את הגבר עם התיק.
"אוהו!" הוא עונה.
"יש עוד משהו שהוא אלוף בו?" אנחנו סקרנים.
"נסו לשחק נגדו שחמט", הגבר מציע, "לא נראה לי שיהיה לכם סיכוי".
אנחנו מנחשים שזה בוודאי אבא שלו שמתגאה בבנו. הם נראים קרובים מאוד ומחליפים ביניהם חיוכים חמים. אוהד מושך מחבט טניס אחד מהתיק התלוי על כתפו של הגבר.
"זה רועי", הוא מציג אותו בפנינו.
"שלום אבא רועי", אנחנו אומרים.
"מה פתאום אבא?" אוהד צוחק.
"הוא לא אביך?" אנחנו מתפלאים.
"רועי הוא אחי", אוהד עונה.
"אחיך??? בן כמה הוא?"
"45", אוהד עונה, "ואחי השני, איתי, בן 38, והאחיינית הגדולה שלי מבוגרת ממני בשש שנים", הוא נראה מבודח, כמו מי שנהנה להפתיע.
"אבל הגיל לא משחק אצלנו", רועי מתערב, "אנחנו אחים וחברים לכל דבר".
בדרך למגרש הטניס אנחנו לומדים עוד פרטים על המשפחה המיוחדת הזו. מתברר לנו שלא רק אוהד ספורטאי. גם קרן אמו. היא מורה לכדורעף. ולא רק אוהד מצטיין, גם קרן אמו, שקיבלה לא מזמן את אות המורה המצטיינת. •
