אחרי מלחמת ששת הימים שרה להקת פיקוד דיזנגוף את הפזמון "העולם כולו נגדנו" שהפך לאחד ההמנונים הלא־רשמיים של הישראליות. הוא הושמע בגאווה בכל פעם שמהלכי ישראל נתקלו בביקורת בינלאומית, בין שזו הייתה מוצדקת ובין שלא. גם בימים אלו זוכה הניגון המתריס לפופולריות רבה, אלא שהעולם לא כולו נגדנו.
באחרונה המטוטלת התקשורתית החופשית נעה דווקא בכיוון הפוך ומתרחקת מהנרטיב הפלסטיני־חמאסי. השינוי מתבטא בסגנון הדיווח, בצירופי מילים ותמונות, בהרכב הפרשנים והכתבים המתייחסים לנושא. כנקודת תפנית אפשר לסמן את מאמר המערכת של השבועון הבריטי המשפיע, "אקונומיסט", שקרא לפני שבועיים לישראל לדחות את הדרישות להפסקת אש כל עוד משטר חמאס בעזה לא חוסל והחטופים לא הוחזרו. עמדה כה חד־משמעית של עיתון הדגל של הליברליזם הפתיעה רבים, והשפיעה על רבים ממעצבי דעת הקהל. במאמרו הנ"ל לא העניק "אקונומיסט" לממשלת ישראל הנחות, ביקר את המספר הגבוה של הקורבנות האזרחיים הפלסטיניים ובפרט של הילדים והדגיש את חובת צה"ל להקפיד ככל האפשר על חוקי המלחמה. בלי לנצור את האש. אותו "אקונומיסט" פירסם גם פרופיל מחמיא מאוד לרמטכ"ל הרצי הלוי ומאמר דעה המפריך את הטענה ולפיה ישראל אשמה ב"רצח עם" במלחמתה בחמאס בעזה. חמאס, קבעו מומחי "אקונומיסט", הוא האשם ברצח עם, במעשיו ובאמנת היסוד שלו. רשתות טלוויזיה גדולות ועיתונים מובילים התעשתו ושלחו לארץ את בכירי הכותבים והפרשנים, שהביאו תובנות ודיווחים מעמיקים, מורכבים ומשקפים נאמנה הן את מצב הרוח הישראלי לאחר השבת השחורה של 7.10, הן את כאב משפחות החטופים, הן את התסכול והזעם של השמאל הישראלי מעמדת השמאל המערבי והן את אחריות חמאס להרג, בלי לברוח מהביקורת על ממשלת ישראל וראשה.
השינוי קורה במקביל לתזוזה בכיוון הפוך של לא מעטים מראשי מדינות וראשי ממשלות, המאמצים את הטרמינולוגיה התעמולתית של חמאס. לשתי התופעות המנוגדות אותו מקור: ההתעצמות של המחאה המוסלמית־פלסטינית הקיצונית במדינות מערביות. הפוליטיקאים שבשלטון רואים בה סיכון אלקטורלי, מובילי תקשורת בלתי תלויה רואים בה סיכון דמוקרטי. ככל שהתעמולה של חמאס ותומכיו נעשית אלימה ומאיימת יותר, כך היא אפקטיבית פחות בהשפעתה על אמצעי תקשורת שעצמאות מערכתית וחופש ביטוי הם ערכים עליונים עבורם. האופי האנטישמי המתעצם של ההפגנות והפופולריות של הקריאה "מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשית", שמשמעותה חיסול ישראל היהודית, מצמררת ומרתיעה את בכירי התקשורת החופשית. הם מתחילים להבין את הפחד הקיומי של ישראל והישראלים, שתואר כפרנויה. מה גם שפוליטית, הפגנות של מאות אלפי ערבים ומוסלמים בבריטניה, צרפת וארצות־הברית, שלא הונף בהן ולו דגל אחד של המדינה שבה נערכו, רק מחזקות את הימין הלאומני, שממילא מתעצם.
לכך מתווספת ההשפעה המרתיעה והדוחה של התמיכה הגורפת של הקרמלין בטרוריסטים של חמאס וההסתה האנטי־ישראלית והאנטישמית הפרועה של התקשורת הממשלתית הרוסית. אף אמצעי תקשורת המכבד את עצמו לא רוצה להיתפס כמצטרף לעמדותיו של פוטין. מתחזק גם חוסר אמון בדיווחים פלסטיניים מרצועת עזה עצמה. אמצעי תקשורת לא מוכנים לסבול מניפולציות העלולות לפגוע במוניטין המקצועי שלהם, ומהססים יותר ויותר לקבל כאמינים את החומרים ששולחים אליהם פרילנסרים פלסטינים של סוכנויות החדשות, העובדים ברצועת עזה תחת משטר חמאס. הם כבר עושים סינון מהודק.
העולם התקשורתי החופשי לא זקוק אפוא ל"הסברה" תוצרת ממשלת נתניהו. הוא לא כולו נגדנו והוא מספיק מקצועי כדי להבדיל בין אמת לשקר. מי שמצדד במחיקת ישראל לטובת פלסטין הנקייה מיהודים תמיד היה כזה, רק טרח להסתיר את דעותיו. עכשיו הן נחשפות במלוא כיעורן. אם ישראל תשכיל לנהל את מלחמתה בחמאס ככל שניתן בלי להפר את חוקי המלחמה ואת החמלה האנושית, ההבנה למהלכינו רק תתחזק.
