"עבודת אדמה זו שליחות אמיתית מבחינתי", אומר אלון שגב, צעיר בן 22 מקיבוץ עמיר בצפון (ליד קריית־שמונה). העסק שלו נקרא "אלון הגנן", בתחילת המלחמה הוא שינע בהתנדבות ציוד ומזון למוצבים באזור וגם עזר בהכשרת השטח עם הכלים שלו.
אלון: "בהמשך נאלצתי, בעקבות המצב, לעזוב את הבית ואת הגינות בהן אני מטפל. ההוצאות הקבועות ממשיכות לרדת ואין הקלות. קיבוץ עמיר לא נכלל ביישובים שפונו ולכן אנחנו לא זכאים לפיצוי של עסק בעוטף, לצורך ההשוואה".
הוא מתגורר כעת בבית הוריו בתל מונד, באזור השרון. "מיד הבנתי שאני צריך לעשות מעשה כדי להתפרנס באזור שבו לא מכירים אותי. פירסמתי פוסט בפייסבוק, פניתי לקהל לקוחות חדש באזור המרכז והצעתי את שירותי המקצועיים בענף הגננות - מטיפול במדשאות ועד גיזום עצים ותכנון ועיצוב גינה. הצעתי שירות ייעוץ ראשוני בחינם, כדי לתת תמריץ ללקוחות ליצור איתי קשר וזה אכן עבד, תודה לאל. הפוסט שלי ריגש אנשים והופתעתי לראות שקיבל תוך שבוע כמעט 600 שיתופים, והזמינו אותי לעבודה".
אלון מספר על האתגרים בעבודת הגינון. "הבעיה האמיתית בענף שלי היא חוסר משמעותי בידיים עובדות. לצערי, המושג 'עבודה עברית' לא פופולרי אצלנו, בדיוק כפי שבענף הבנייה יש כרגע בעיה בכוח אדם בגלל המלחמה. אני חושב שבמציאות אליה נקלענו כולנו, של מלחמה על המדינה שלנו, חשוב להעלות את המודעות לעבודת כפיים בחקלאות ובבנייה. אני יכול לומר שאין דבר יותר מרגיע מלעבוד את האדמה, עם צמחים, פרחים והרבה ירוק וצבע בעיניים. ההורים והסבים שלנו הגיעו לארץ כדי להקים אותה ולעבד את האדמות. אני קורא לצעירים לבוא ולעבוד בעבודה עברית".
מה הלאה? "אין לי מושג עדיין איך המדינה מתכוונת לפצות עסקים קטנים מהסוג שלי, אני רק חושב שגם במתווה החדש לא נקבל את הפיצוי על הנזקים שנגרמו לנו בחודש אוקטובר".
