השמיים של חאם // אורי גרשט } תשע נשמות } 176 עמ׳
חאם נחטף מביתו אשר בקמרון, זאת לאחר שאמו וכל משפחתו נרצחו לנגד עיניו. הוא היטלטל ימים ולילות בבטן של אונייה עד שנמכר לכל המרבה במחיר. הזדעזעתם? תנו לי להרגיע אתכם, לא מדובר בבן אדם אלא בשימפנזה. נרגעתם?
'השמיים של חאם' מאת הצלם אורי גרשט, מגולל את סיפורו של חאם, השימפנזה הראשונה שהגיעה לחלל ואף חזרה, ואת סיפורו של ברדלי, מי שהיה מופקד על האימון ועל החינוך של חאם. הסיפור עוקב אחר האימונים שעובר חאם כדי שגופו יצליח להחזיק את המסע הקשה ואחר מערכת היחסים שלו ושל ברדלי, שאפשר לכנותה אינטימית. הטקסט עובר מנקודת המבט של הקוף לנקודת המבט של ברדלי לכל אורכו, עד לסוף.
הספר, אם כך, מבוסס על מקרה אמיתי. חאם אכן היה השימפנזה הראשונה בחלל כחלק מהמלחמה הקרה ומרוץ החלל בין ארצות־הברית וברית־המועצות, כאשר כל אחת ניסתה לבסס את עצמה כמעצמה הדומיננטית שתכבוש את החלל. כולנו זוכרים את הכלבה לייקה שהרוסים הטיסו לחלל עוד לפני חאם.
1 צפייה בגלריה
yk13674924
yk13674924
חאם לפני השיגור לחלל, 1961
(צילום: נאס"א)
לייקה, כמו חאם, נטועה בזיכרון הקולקטיבי של העולם ככלבה חמודה שהוזכרה באלפי יצירות אמנות ותרבות, שירה וספרות, רובן ככולן מתעלמות מהעובדה שהיא מתה שעות ספורות לאחר השיגור כתוצאה מהתחממות־יתר של גופה ומפניקה. למעשה, לייקה מעולם לא הגיעה לחלל. כל זה לא משנה לדמותה הפופית המשתקפת ממאות ייצוגים לאורך השנים. גם 'השמיים של חאם' עוסק בין היתר בייצוג הזיכרון שלנו לעומת המציאות.
והמציאות, אין דרך אחרת לומר זאת, זוועתית באופן שהדעת אינה יכולה להכיל. לאורך עמודים שלמים מתאר גרשט את העינויים המטורפים שעוברים חאם ושימפנזים אחרים כדי שיוכלו להשתתף בניסוי. האימונים כוללים מכות חשמל, חשיפה לקור ולחום קיצוניים, האצה במהירות מרסקת עצמות, חנק, חשיפה לקרינה שמטגנת את תאי המוח, ציפה שמערבבת את איברי הגוף, הרעבה ומניעת שינה, עוד ועוד כיד הדמיון האנושי המחריד. למעשה, הסיבה שחאם הוא זה שנבחר להיות הקוף שיטוס לחלל היא כי כל השימפנזים האחרים לא עמדו בניסויים הקשים ומתו במהלכם.
אני לא זוכר שקראתי אי פעם ספר שהתחקיר שעליו הוא מבוסס היה כל כך מדויק, עשיר בפרטים ואמין. לרגעים הרגשתי שמי שכתב את הספר הוא פרופ' לביולוגיה, וטרינר, היסטוריון ומהנדס טילים. יש לא מעט ספרים שמסתמכים על תחקיר, רובם עושים בו שימוש כקונטקסט המאיר את היצירה ומעניק לה נופך אמין, אבל בספר הזה, התחקיר הוא־הוא הדבר, הוא זה שמבצע את פעולת החשיפה ומכונן את האמת המזוויעה.
עם זאת, לא מדובר בספר שמנסה לדחוף תפיסת עולם או אג'נדה לקורא. גרשט שומר על ריחוק מפאתוס, ריחוק משיפוטיות או דרמת־יתר. לצד התיאורים מקפיאי הדם ישנם תיאורים יפהפיים, הייתי אומר אפילו, עוצרי נשימה:
"ברדלי נשא את הקוף על גבו, והשניים צעדו גבוה ברקיע. כשהתבונן מטה אל הקרקע, נגלו לעיניו מבעד לענני הכבשה, שלדי בניינים שביצבצו מבעד לדיונות המוזהבות שכיסו את הארץ. הוא עקב אחר השתנותן, ראה כיצד הן לובשות ופושטות צורה, עולות ויורדות כריאות של ענק מנומנם".
גרשט, כמו סופרים רבים אחרים, בהם ישראלים ('המשלוח' של אלעד זרט כדוגמה עכשווית — ג"נ, זרט עורך המוסף), חוקר את הזיקה בין האדם לבין הטבע ולמעשה חוקר את גבולות המופע האנושי. באחת האנקדוטות שאליהן חורג הטקסט מסופר על אוטה בנגה, אדם, פיגמי צעיר, אשר נשבה והושם בכלוב אי שם במאה ה־19. רק לאחר שנים רבות הוציאו אותו מהכלוב וניסו לחנך אותו כאדם אירופאי. לבסוף הוא הרג את עצמו באמצעות אקדח. לא הצליחו ללמד אותו לאכול במזלג וסכין, אבל הוא הצליח להבין איך משתמשים באקדח. אכן, אלף גוונים של אלימות, נישול ואכזריות המציא האדם למען עצמו והאדרתו. והיד עוד נטויה.
האפקט שנוצר על הקורא אם כך, הוא של טלטלה מוסרית, כיצד ניתן ליהנות מספרות כל כך משוכללת, כל כך מהפנטת בעומקים שאליה היא מגיעה, כאשר התוכן כה מזוויע? זוהי שאלת בסיס של האמנות בכלל, הפער בין מציאות של סבל ובין התרוממות נפש לנוכח היצירה עצמה. תוסיפו לכך את הקונטקסט העכשווי המחריד כל כך בישראל וקיבלתם קריאה שהיא על גבול התקף החרדה.
בכל זאת, ואת זה חשוב לומר: זוהי ספרות מרהיבה, אינטליגנטית, שעושה שימוש במקרה אמיתי אבל מרחיבה את משמעויותיו באמצעות השפה. ככה זה נראה, נקרא, נשמע, נחווה. 'השמיים של חאם' הוא יצירה חזקה המציגה לעברית סופר חדש ומעורר סקרנות. •