ב־7 באוקטובר באמצע הלילה הגיעו לקיבוץ געש כ־150 נשים, גברים וילדים שהתפנו מיישובי הדרום — ומאז הפך הקיבוץ השקט במרכז הארץ לחמ"ל גועש של קליטה ונתינה.
12 מנשות הקיבוץ החלו להפיק כל מה שצריך: לפנות ולהשמיש בתים למגורים, לצייד אותם בציוד חיוני, לתקתק ארוחות בוקר, צהריים וערב, לקיים קבלות שבת זה השבוע החמישי, ולהפוך את מועדון החברים השומם למוקד שבו נפגשים כולם, עם פינות משחק לילדים, מעגלי שיחה וחיבוק למבוגרים, קפה חם ועוגה לאורך היום.
באינסטינקט נשי, ביום השני למלחמה, המעצבת מאיה נגרי, שמתגוררת בקיבוץ, הציבה במועדון החברים גם סטנד עמוס בגדים חדשים מהסטודיו שלה, שנמצא בבניין סמוך. נשים שברחו מבתיהן במהירות והשאירו את בגדיהן בביתן, מצאו בו כוח ונחמה.
"כבר באותו יום, בארוחת הערב הראשונה שלנו ביחד, כשראיתי שחלק מהנשים לבושות בבגדים ומרגישות נוח עם עצמן, הבנתי שאת הסטנד הזה אני ממשיכה למלא יום אחרי יום", מספרת נגרי. "פניתי גם ללקוחות שלי להביא לסניפים בגדים במצב מעולה, שאותם אני מחדשת ותולה על הקולבים הלבנים. הבגד הוא מרכיב זהות הנושא בתוכו את הבחירה והחופש להיות מי שאני רוצה. כאשר הנשים לבשו בגדים שהן בחרו לפי טעמן, הן התמלאו שוב באישיות שלהן והפכו מפליטות לנוכחות", אומרת נגרי.
קשיים, אתגרים ואובדן
אנחנו יושבות מחוץ למועדון החברים, על נס קפה ועוגות ביתיות של בוקר, ולאט־לאט מתחילות להגיע המשפחות, שמתקבצות סביב שולחנות העץ שפזורים בחוץ. ראשונה מגיעה לחיבוק ליאורה כץ פורטל מכפר עזה, מנהלת בית הספר לאמנויות באשקלון. היא אמא של נטע, שנמצאת בשיקום בבית לוינשטיין לאחר שהיא והחבר שלה, סנטיאגו, הותקפו על ידי המחבלים בקיבוץ.
"נטע וסנטיאגו היו קו ראשון לגדר, ובין הבודדים שניצלו מדירות הצעירים בכפר עזה. אבל היא בחיים, ולכן לא נשמע לי הגיוני שאני אדבר על קשיים ואתגרים כשהקושי, הכאב והאבל של אמהות אחרות הוא נוראי ובלתי מתקבל על הדעת. אני הייתי באימה שלוש שעות, והן באימה יותר מחודש ובאובדן לכל החיים".
ובפרספקטיבה, מה את מסוגלת להבין היום?
"שהתמזל מזלי קודם כל בעובדה שנטע ניצלה, והתמזל מזלי להגיע לאזור הזה של הארץ, לקיבוץ געש ספציפית, לאסופת הנשים כאן שעוטפת אותנו ככה. הן התפנו מעבודה ומדאגות פרנסה, והן רק עבורנו. מגורים, ציוד, וגם הבגדים, לקחת בגד חדש מהקולב זה להרגיש נורמלית, כי התחושה של להיות פליט היא קשה, למרות כל העיטוף והחום וההתגייסות", היא משתפת ובוכה.
"אחרי שהתלבשתי בבגדים חדשים, פתאום מצאתי מקום לעשות גם ציפורניים ופתאום גם טיפה חזרתי להתאפר. בלי המרבד העוטף הזה שנחתנו עליו פה, בקיבוץ, לא בטוח שהייתי נשארת שפויה. החיבור איתכן, הנשים של געש, הוא לעד".
תקווה, אמונה ותפילה
המילה עיטוף חוזרת לאורך השיחה וגם שרה אנביה, שברחה לכאן עם משפחתה, משתמשת בה: "זה שאני פה, מחוץ לעשן, מחוץ לבומים, גורם לי להרגיש חיה, ביחד עם התקווה והאמונה והתפילה. כשהצטלמנו עם הבגדים ותיעדנו בווידיאו את מה שעברנו, הבנתי שזה חלק מהריפוי שאני צריכה. שגם בתוך ההסתרה של ההסתרה, זה נותן הרבה כוח, מעמיד אותך חיה, גם אם בפנים הדברים לא עומדים פיקס, זה עוטף אותך. ועוטפים אותנו יופי־יופי בקיבוץ המדהים הזה. זה לא מובן מאליו".
"חדר האוכל של געש סגור כבר 15 שנה, ועכשיו הוא תוסס, אז נשות הדרום העניקו לנו לא פחות ממה שאנחנו מעניקות להן", מצטרפת לשיחה שלנו שקד שרויט מקיבוץ געש ואחת מצוות החמ"ל. "פתאום הקיבוץ חי, התמלא באנרגיה. בבניין הזה, שבו אנחנו יושבות ושהוקם בו המערך הלוגיסטי, לא הייתי כבר 15 שנה".
שקד הקימה מיד את המערך הלוגיסטי, שזה אומר להוציא הודעות לחברים שפותחים חמ"ל לקליטת מפונים מהדרום, ותוך כמה שעות המועדון לחבר התמלא במוצרים חיוניים: "אספנו מקררים, טוסטרים, מזרנים, כלי בית, מצעים ומגבות, אוכל יבש. המשפחות כבר הגיעו לבתים מאורגנים. בקיבוץ געש הבתים הפנויים הם מעטים, ומבחינתנו זה סוג של נס שהצלחנו. אנשים פינו בתים, צעירים חזרו לגור עם ההורים ונתנו את החדר, דאגנו אפילו לרכבים עבור מפונים שצריכים לנסוע לבקר קרובים בבתי חולים, והכל דרך קשרים אישיים. כף רגלה של הממשלה לא דרכה פה. רק אחרי חודש הגיעו לפה נציגים של המועצה".
מאיה נגרי: "בערב השני, כשנפתח פה חדר אוכל, פתאום מגיעים אנשים שנפלטו מתוך הבתים היפים שלהם, שיש להם חיים והיסטוריה והם מסתובבים כאן ולוקחים את הצלחת הזרה וחושבים מה לקחת מהאוכל שלא הם הכינו, ומבינים שהם סוג של פליטים. אני זוכרת איך פרצנו בבכי וחיבקנו אותם ועטפנו אותם. לא אשכח שאמרנו להם: 'אין פה פליטים, אנחנו ביחד ונעבור את זה ביחד', והם ענו: 'תשמרו כוחות, אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ימשיך', ואמרנו 'כמה שצריך'. ככה נולד גם הצורך לתעד ואיתו נולד יום צילומים בוידאו שנקרא "אנחנו נשות התקופה" שכלל תיעוד בוידאו של מה שחוו".
אחדות, רעות ויחד
עטרה סנרטייג הגיעה לגעש ממושב ניר חן בעוטף, ומדברת גם היא על החיבוק העוטף: "איך שהנשים של געש קלטו אותנו, זה הצד המואר של החושך שעברנו ב־7 באוקטובר. חייתי המון שנים בארצות־הברית, וכשקיבלתי מהחברים שם תמונה של טנדר עם דגל של פלסטיין בשכונה שלנו באפ סטייט ניו־יורק, וכל היהודים והישראלים שם בפחדים ולא יוצאים מהבית, הבנתי שאין לנו שום מקום אחר. לא מבחינת הביטחון ולא מבחינת האחדות, הרעות, הביחד. כולנו חולקים את אותה חוויה מזעזעת, והחודש בקיבוץ מוכיח את זה".
איך את מרגישה עכשיו?
"בשבוע הראשון הייתי בהלם, בשני היה כאב, השבוע השלישי שלי היה אבל, ועכשיו אני פשוט בלהיות, כאן ועכשיו. ואם בשבוע הראשון רציתי לברוח, אז אחרי חודש אני מבינה שאין לנו שום מקום אחר. אני גאה מתמיד להיות יהודייה וישראלית".
לרוני אפללו מכפר עזה יש קעקוע של קולב על הזרוע, היא לבושה באופן שמסגיר מיד את העובדה שהיא נושמת אופנה ולצווארה דיסקית החטופים. לגעש היא מגיעה מקיבוץ שפיים הסמוך, שם נמצאים מפוני כפר עזה, וביחד עם אמא שלה, אודליה בן זקרי אפללו, מספרת על מכונת התפירה שלה שנשארה בבית של ההורים.
"רוני לא עזבה את הבית לשכונת הצעירים כי היא גרה אצלנו בקומה השנייה, שם נמצא הסטודיו שלה, וזה הנס שלנו, כי בשכונת הצעירים היה טבח נוראי", מספרת אמא של רוני.
מתי רוני חזרה?
"היא חזרה מבילוי עשר דקות לפני צבע אדום. באותו לילה התארחו אצלנו בני משפחה שבאו להשתתף בעפיפוניאדה בקיבוץ, וכשהתחיל צבע אדום ונכנסנו לממ"ד, רוני תיפעלה את מצלמת הרכב וקלטנו לטלפון מה שקורה בחוץ, המונים של מחבלים בתוך הקיבוץ, והשלמנו לשכנים את המידע".
רוני: "פשוט סרט. ואנחנו מחכים לשמוע מטוסים וקולות בעברית, אבל כלום. רק צעקות בערבית 'אללה אכבר'".
אודליה: "כשהגיעה יחידת יהל"ם לחלץ אותנו, רוני ביקשה להיפרד מהסטודיו שלה. הלוחם הרים אותה על הידיים במדרגות, כי היא הייתה יחפה וכל הבית היה מלא בזכוכיות".
רוני: "ועמדתי והסתכלתי על מכונת התפירה, איך הלכה לי הממלכה".
מאיה: "רוני, נעשה לך ממלכה חדשה. את תלמדי בשנקר וניצור לך ביחד את הסטודיו שלך. אני מבטיחה".
בכפר עזה?
רוני: "בטח. תמיד אמרתי שאת הסטודיו שלי אפתח בכפר עזה".
אודליה: "אני לא מצליחה לראות את עצמי יוצאת מפתח הבית, מסתכלת על הבתים של השכנים שלנו שנרצחו. רוני נולדה עם הקסאם הראשון, ואני רוצה סבתאות אחרת. זה לא כשל, זו הפקרה רב־מערכתית, של הצבא, של 120 חברי הכנסת, של כל המערכת הביטחונית והמודיעין. שנים אני אומרת לילדים שהפחד שלי הוא מפני חדירות והשתלטות של מחבלים, והם קוראים לי משוגעת הכפר. אבל אני ידעתי שזה לא עניין של אם, אלא רק עניין של מתי".
איך ידעת?
"כי את שומעת את זה אפילו בדברים הקטנים. בחודשים האחרונים המסגד פתאום הרים ווליום של 'אללה אכבר', כאילו בהתרסה. ואת רואה את הפעילות מעבר לגדר, וכל יום שישי מופעים על הגדר, ושריפות שמתגברות – שנים אני לא תולה כביסה בחוץ כי הכל עם הריח של השריפה".
רוני, בוכה: "אמא, אני אחזור לכפר עזה. זה בית. אני לא מכירה שום דבר אחר. כל החיים שלי שם", ואמא אודליה מנשקת את הראש המתולתל שלה. *
ליאורה כץ פורטל, כפר עזה: "אחרי שהתלבשתי בבגדים חדשים, מצאתי מקום לעשות ציפורניים וגם טיפה חזרתי להתאפר. בלי המרבד העוטף הזה בקיבוץ, לא בטוח שהייתי נשארת שפויה"
שקד שרויט, געש: "חדר האוכל של געש סגור כבר 15 שנה, ועכשיו הוא תוסס, אז נשות הדרום העניקו לנו לא פחות ממה שאנחנו מעניקות להן. פתאום הקיבוץ חי, התמלא באנרגיה"
