עד לאחרונה, מי שלא ידע מהן ראשי התיבות של רבש"ץ לא הוגדר כבעל חור בהשכלה. ומי שנתקע בתשבץ והסתייע במילון נתקל בשתי אפשרויות: רכז ביטחון שוטף צבאי או רבי שמעון בן־צמח. בחירה לא קלה. אבל ב־7 באוקטובר נחשפו כל תושבי ישראל למקצוע הזה – ובענק. סיפוריהם של רבש"צים מהעוטף, שהגנו על התושבים בגופם גם אחרי הכדור האחרון, ושמונה מהם שילמו על כך בחייהם, הפכו אותם לגיבורים בשר ודם. ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם, פרצה מתוך השחור כמודל לחיקוי והערצה.
דווקא עכשיו, כשהמלחמה עדיין בעיצומה, הרבש"צים פותחים דף חדש במאבק שהם מנהלים על עתידם שהוא, בעצם, עתיד ההתיישבות. כבר לפני שש שנים הם התאגדו בהסתדרות הלאומית כארגון יציג בשאיפה להסדיר את מעמדם. לפני כשנה, בהפגנה שקיימו מול ביתו של שר הביטחון דאז, בני גנץ, הם קראו: "שכר של 12 שקל לשעה הוא לא הגיוני" והזהירו כי ביטחון האזרחים עלול להיפגע. האזהרות, אומר יו"ר ארגון הרבש"צים איתי הופמן, התממשו. "אבל גם כעת, כחודש וחצי לאחר התקיפה של חמאס, כלום לא השתנה. אם לא יהיה שינוי עד השבוע הבא, הרבש"צים ייצאו מהיישובים ויעבירו את האחריות על ביטחונם בחזרה למשרד הביטחון. אי־אפשר להמשיך ככה יותר. אם לא הבינו את המסר אחרי 7 באוקטובר, כנראה באמת לא לומדים כאן כלום".
3 צפייה בגלריה
(מימין: רומי כהן, הילה בן שלמה, יעל לרנר ולירון פולאד. "המדינה מפקירה חיי אדם" | צילום: טל שחר)
אלא שבמערכה הנוכחית לא הרבש"צים מניפים את הדגל. אין להם זמן למאבקים. הפעם נשותיהם הן שמתייצבות בחזית הציבורית. יעל לרנר (28), רעייתו של עומר, רבש"ץ מעלה מכמש שבמטה בנימין, אומרת חד וחלק: "430 רבש"צים אחראים לחייהם של מיליון תושבים ברחבי ארץ ישראל – בעוטף, ביהודה ושומרון ובצפון. זה לא משנה איפה ממוקם היישוב שעל שלומו אתה מופקד, כל הרבש"צים עושים אותה עבודה, באותו כובד אחריות, ונחשפים לאותה רמת סיכון. אם לא ניתן להם משאבים, ציוד מגן ותחמושת, אם לא נגדיל את כיתות הכוננות ואם לא יהיה מערך מסודר של הכשרה ורענון והדרכה, אנחנו מפקירים חיי אדם".
מאיה, בתם, היא בת שנה ורבע. "אני מקווה שכשתתחיל ללכת לגן היא תספר לחבריה בגאווה: 'אבא שלי רבש"ץ' ואף אחד לא ישאל אותה מה זה. בפורים הקרוב אני רוצה לראות ילדים מתחפשים לרבש"צים, בדיוק כמו שמתחפשים לחיילים ולשוטרים. מה ההבדל?"
"ביישוב שלנו הילדים דווקא מעריצים את הרבש"ץ, שפותר כל בעיה", מעירה הילה בן שלמה (48) רעייתו של יוני, שמכהן כבר 12 שנה כרבש"ץ של עלי זהב־לשם. "קל מאוד להתחפש לרבש"ץ. מכנסי עבודה, טריקו שחורה שעל גבה כתוב בלבן רבש"ץ, ולפעמים גם כובע עם סקוץ'. הבעיה היא שבעבר, רק אלה שנזקקו לרבש"ץ היו מודעים למלאכת הקודש ולמסירות הנפש שהוא מבצע על בסיס יומיומי. עכשיו, כשכל המדינה כבר יודעת מה הם עושים, הגיע הזמן להעניק להם את התנאים הבסיסיים".
"רק התחלנו את התפקיד לפני חודשיים והדבר הזה נפל משום מקום ומחר אני צריכה לחזור לעבוד. אף אישה עם בעל מגויס לא תבין מה זה להיות נשואה לבעל רבש"ץ" (מתוך קבוצת הווטסאפ "נשות הרבש"צים גיבורות־על")
רומי כהן (25) ממושב שדי אברהם שבחבל שלום ("ארבעה ק"מ מרצועת עזה") מרימה את כף ידה ומציגה טבעת יהלום יפהפייה. בשבת האחרונה בן זוגה לוטם נגר (29) יצא להפוגה, וכשנסעו לאילת הוא כרע ברך.
את יודעת לאן את נכנסת?
"חשבתי שאני יודעת", מחייכת רומי, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. "לוטם ואני כבר חמש שנים יחד, גרים ביחידת דיור שכורה בשדי אברהם. לוטם הוא לא הרבש"ץ של יישוב ספציפי. הוא האחראי על הגדר ההיקפית שסביב חבל שלום, חבל ארץ של שבעה יישובים שלכל אחד מהם יש רבש"ץ משלו. בטוטאל יש שם קרוב ל־2,000 תושבים, ולוטם ילך להילחם על כל אחד מהם. עד למלחמה עבדתי בקיבוץ מגן כמטפלת מחליפה וחשבתי שאני כבר רגילה לשגרה של כוננות תמידית עם הקפצות. ברגע שמתקבל דיווח על משהו חשוד הוא קם ויוצא מהבית ואני נשארת לבד. אין לנו ממ"ד, יש לנו 15 שניות לרוץ החוצה, למיגונית שבנויה מצינור ביוב גדול, עטוף בבטונדות ופתוח בשני צדדיו. גם כשאת מתחבאת בתוכה שומעים הכל נורא חזק. פעם, מרוב לחץ, במקום לקחת את הסלולרי רצתי למיגונית עם השלט של הטלוויזיה, ואפילו לא יכולתי להודיע ללוטם שאני עדיין בחיים".
בבוקר 7 באוקטובר, שניהם רצו למיגונית. "שהינו בה כ־20 דקות, עד סוף המטח הראשון, ומדי פעם לוטם רץ הביתה וחזר למיגונית עם מכשירי קשר ובגדים. באורח החיים שלנו קיים המושג 'נוהל תיק'. בכל פעם שלוטם חזר מהערכת מצב צבאית שבה דיווחו על התחממות בגזרה, הוא אמר: 'מאמי, נוהל תיק' ואירגנתי לו כמה דברים. הפעם הוא אירגן את התיק לבד, ותחת אש. בתוך הרעש הנוראי של אזעקות ויירוטים זיהינו ירי של נשק קל. בהתחלה הוא נשמע עמום ורחוק, אבל לוטם הבין שהוא חייב לצאת לתפעל את הסיטואציה. צילצלתי לבעלי הדירה שלנו, שגרים מאחורינו, וברחתי לממ"ד שלהם".
לוטם יצא להילחם במחבלים שחדרו ליישוב הסמוך, פרי גן. "בצומת של חבל שלום חברו אליו שני שוטרים שנקלעו לאזור במקרה, במטרה לפתוח את השער של נתיב הבריחה המיועד לאזרחים. שלושתם נכנסו לפרי גן והתחיל קרב יריות. כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה הוחלט לצמצם את כיתת הכוננות של פרי גן משמונה מתנדבים לארבעה. ב־7 באוקטובר שניים מחברי כיתת הכוננות לא היו ביישוב, אז לוטם ניהל את הלחימה הראשונה עם השניים האחרים פלוס שני השוטרים עד שהגיעה תגבורת מכיתת הכוננות של היישוב שלומית. חמישה אזרחים מול 12 מחבלים שכבר התחילו להתבצר בבתים. הצבא הגיע רק אחרי ארבע שעות, כשהמחבלים כבר ברחו".
בראשון אחר הצהריים, כששמעה ש"יש הזדמנות לפינוי", רומי לא היססה. "ברחנו דרך כביש 10 שצמוד לגבול מצרים, לכיוון ניצנה. היינו שיירה ארוכה של עשרות רכבים פרטיים, ולמרות שקיבלנו ליווי צבאי לאורך הציר וגם מהאוויר, זה היה מפחיד. ראיתי את החיילים המצרים מסתכלים עלינו מהעמדות שלהם. נסעתי להוריי בקיבוץ כפר מנחם, ליד גדרה, ואני עדיין שם, עם המפונים, כמו בתוך בועה". במילים האחרונות מסתנן לקולה צליל של רגשות אשמה. "נכון", היא מאשרת, "מבחינתי זה צעד של נטישה, גם עזבתי את לוטם וגם עזבתי את המקום שעבורי הוא כבר בית עם שורשים. גם ידעתי שאם אתרחק משדי אברהם התקשורת עם בן זוגי תהיה מעורפלת, אבל במבצעים הקודמים לוטם אמר לי שהוא יכול לעבוד בראש שקט רק כשהוא יודע שאני במקום בטוח, מחוץ לגזרה. אבל אל תשאלי אותי אם אחרי המלחמה נחזור לשם".
אני אשאל בכל זאת. תחזרו?
"עוד לא החלטנו. ברור לי שהתפקיד הזה הוא הייעוד של בעלי לעתיד. מאז שנכנסתי לקבוצת הווטסאפ של נשות הרבש"צים, שנפתחה בתחילת המלחמה, אני קוראת מה נשים אחרות מספרות על בעליהן ומופתעת להיווכח שכולם קורצו מאותו החומר, אצל כולם זה בנשמה ובדם. נדמה לי שגם אנחנו, הנשים, דומות זו לזו. לוטם נוהג לומר שלצד גבר חזק עומדת אישה חזקה".
"ומה היה קורה אילו חס וחלילה, ישמור אלוהים, בן זוגך היה נפצע או...?" הילה מפנה אליה שאלה ישירה. רומי משתתקת. "אני אספר לך מה היה קורה", הילה ממשיכה. "פעם בעלי יצא לרוץ בגבעות, קרע שריר ברגל ובמשך חודש ישב בבית, מושבת. האם מישהו העלה בדעתו להעניק לו תנאים של חייל שנפצע? לא. רק במלחמה הזאת, אחרי ששמונה רבש"צים מסרו את נפשם, הוחלט לכבד אותם בלוויה צבאית ומשפחותיהם יקבלו את התנאים של חללי צה"ל. זה אשכרה מעכשיו. עצוב מאוד שהמדינה שלנו הייתה צריכה לעבור טבח ושואה, עם כל כך הרבה קורבנות, כדי להשוות את מעמד הרבש"ץ לזה של חייל".
"אמרתי לבעלי שזה או אני או התפקיד. ואז הוא הבין שאני קורסת. באמת קרסתי. עד שהוא הבטיח שהוא יעזוב ואז הוקל לי קצת. בינתיים פרצה המציאות העצובה הזאת" (מתוך קבוצת הווטסאפ)
לכל אשת רבש"ץ סיפור משלה, אבל הבעיות העקרוניות שהן מגוללות מעידות על המכנה המשותף.
"אצלנו כל המשפחה מגויסת", מספרת נורית חניה (58) ממטה בנימין. "האיש שלי זהיר מאוד ומעדיף ששם היישוב לא ייחשף". היא עובדת כטכנאית אולטרסאונד נשים בקופת חולים מכבי, הם הורים לשמונה ואת הנכדים כבר הפסיקו למנות. עופר בעלה, בן גילה, מכהן כרבש"ץ כבר 21 שנה. "אולי יש רבש"צים ותיקים ממנו, אבל זה בהחלט פז"ם מכובד. במשך כל השנים האלה בעלי בצו 8, בעבודה של 24/7, והילדים יודעים שהביטחון עומד במקום הראשון בסולם העדיפויות של אבא שלהם. בילדותם הוא נהג להקריא להם סיפור לפני השינה ולא פעם, לפני שהגיע לעמוד האחרון, הוא הוקפץ. גם במישור הזוגי יש מחיר. אנחנו לא יכולים להתנהג כמו זוג רגיל שמחליט להקדיש זמן לשיחה חשובה ומשאיר את הטלפונים בצד. אני אכבה את הסלולרי שלי, אבל עופר ישאיר אותו פתוח, מול עיניו, וכשהטלפון יצלצל נפסיק לדבר. אם התחלת משפט לא בטוח שתסיימי אותו. אם הכנת קפה לא בטוח שתשתו אותו יחד. זו השגרה בתקופה רגועה".
היית רוצה לראות אותו במקצוע אחר?
"אנחנו לא בוחרים את התפקיד; התפקיד בוחר בנו. מאז ילדותי היה לי ברור שאתחתן עם איש צבא, זה היה הרצון הפנימי שלי, אבל התחתנתי עם בחור ישיבה שהפך מאז לרבש"ץ. עופר מוכשר מאוד בטכנולוגיה ואילו גרנו בתל־אביב אולי הוא היה משתלב בתכנות או מקים סטארט־אפ. כשהתחלנו לבנות את היישוב שלנו הציעו לו את תפקיד הרבש"ץ כיוון שהוא בוגר קורס מ"כים, והוא נשאב פנימה. אני חושבת שעופר לא היה לוקח את התפקיד אילו הייתי מביעה התנגדות עזה, אבל הבנתי את המשמעות ואת גודל האחריות. ברוך השם, הוא אסטרטג מעולה ושליח מצווה".
בשבת ההיא, בשמונה בבוקר, הם קיבלו את ההודעה להתפזר מבית הכנסת. "כל אחד ידע מה התפקיד שלו ועופר ניהל את הביטחון בכל התחומים. מאז אני כמעט ולא מרגישה בנוכחותו. אם פעם היינו מדברים בטלפון בין ההקפצות, עכשיו גם זה נגמר. הוא נמצא ביישוב, לפעמים הוא אפילו קופץ הביתה, אבל הוא לא באמת איתי. זו תחושה מכאיבה".
והמשכורת, לדבריה, זעומה. "הוא עובד שבתות וחגים, וכל חודש אנחנו עורכים תחשיב כלכלי. כדי לצאת מהיישוב, רק לעשות שבת אצל אחד מילדינו הנשואים, הוא חייב למצוא לו מחליף והתשלום של המחליף יוצא מכיסנו הפרטי. גם התוכניות לחופשה משפחתית יוצאות לפועל בהתאם לעלות המחליף. כשכבר אין דרך להצטמצם אנחנו מוותרים ושנינו מרגישים כמו אסירים. הוא רואה בזה שליחות ואני איתו, אבל זה לא מכבד בכלל – לא את המקצוע, לא את האדם שממלא את התפקיד ולא את המשפחה המגויסת שמאחוריו".
הילה בן שלמה, אשת הרבש"ץ של עלי זהב־לשם ("שני יישובים צמודים, אין הקצאה לשני רבש"צים") גידלה שבעה ילדים (שלושת הגדולים משרתים עכשיו בסדיר, הקטנה בת שמונה) עם בעל נוכח־נפקד. במשך 20 שנה היא עבדה כבלנית במקווה ולפני שמונה שנים, בגיל 40, פרשה מהעבודה. "הילדים היו לבד, נורא לבד", היא מסבירה. "מאז אני עובדת באמנות מהבית, רק כשהמצב מאפשר, וזה טוב גם לנשמה".
בשבוע שעבר עצרה אותה שכנה ואמרה לה "ראיתי את בעלך, למה הוא נראה כזה חיוור?" והילה הגיבה בחיוך מריר. "העבודה של הרבש"צים היא מאה אחוז מסירות נפש. כשרציתי לכתוב לאלמנות הרבש"צים התלבטתי בין 'נהרג' ל'נרצח'. שתי המילים האלה לא נראו לי ראויות מפני שיש בהן צליל של חוסר אונים, שהוא הכי לא אופייני להם. הם היו גיבורים".
במהלך השיחה היא נוגעת, כבדרך אגב, באקדח שצמוד למותניה. "אני מרגישה בנוח עם הנשק מפני ששירתי בצבא וגם הייתי בקבע, רק אחרי החתונה חזרתי בתשובה. המשפט 'במותם ציוו לנו את החיים' מעביר בי צמרמורת, אבל זו המציאות שבה אנחנו חיים. זו המציאות של הבעלים של כולנו. הם הראשונים שקופצים. והם הראשונים שמוסרים את חייהם למען הכלל".
בעלה, היא מספרת, מעולם לא הגיע לאסיפת הורים של שבעת הצאצאים. וביום העצמאות האחרון החמיץ את טקס הענקת תעודה של חייל מצטיין לאחד מבניהם. "כבר היינו בדלת כשהטלפון צילצל", היא משחזרת. "יוני אמר 'חכי דקה', ואחרי שחיכיתי 20 דקות הודעתי לו שאני נוסעת לבסיס בלעדיו. לא אמרתי את זה בכעס, אני מבינה, קרה משהו, תמיד קורה משהו, אבל הבן שלנו התקשה להבין איך אביו פיספס את הטקס המכובד. ובאותו הרגע, הבנתי את מה שהבן שלנו מרגיש. גם אני הרגשתי, ועדיין מרגישה, שביטחון היישוב קודם לזוגיות ולמשפחה".
את נשואה ליוני או ליישוב?
הילה מרצינה. "בעלי גם מתנדב במד"א. אם תהיה קריאה של מד"א ובעלי לא ייצא זה יישב לי על המצפון. הוא היה יכול לעזור למישהו, יכאב לי שזה לא קרה".
"בתקופות של שגרה יש לי רוטינה של אשת רבש"ץ", מוסיפה יעל ממעלה מכמש. "כבר הפסקתי לספור כמה פעמים קבענו תוכניות, התלבשתי והתאפרתי ועליתי על עקבים ובדקה ה־90 הוא הוקפץ. נכון לעכשיו אין לו סגן, אנחנו גרים ביישוב גדול יחסית, 400 תושבים, ועומר לוקח הכל על כתפיו. הוא חדור מטרה, אין בו טיפה של פחד ולמען האמת, אני כבר לא זוכרת מציאות אחרת. אנחנו יחד מגיל 16. רק אחרי שהפכתי לאמא הבנתי איזה מחיר אני נדרשת לשלם. בכל שישי בערב אני נוסעת עם הילדה להוריי כדי לא להיות לבד".
"בעלי רבש"ץ 21 שנים ואנחנו נשואים 31 שנים. לכן אני מרגישה הרבנית שץ כשהוא הרב שץ. כשהוא נח או ישן אני נותנת את המענה הטלפוני במקומו, אם זה להכניס פועלים, אישורים, שומרים. כבר למדתי את התפקיד" (מתוך קבוצת הווטסאפ)
לירון פולאד (42), אחראית משאבי אנוש בחברה לייצור תוספי תזונה, גרה בבאר־שבע עם בתה מנישואיה הראשונים. בן זוגה בשלוש השנים האחרונות הוא ערן סנקר (48), הרבש"ץ של מושב יבול שבעוטף עזה כבר 19 שנה. "מאז 7 באוקטובר נפגשנו רק פעם אחת. ערן לא יצא מהיישוב ואני לא יכולתי לבוא אליו מפני שהיישוב הוכרז כשטח צבאי סגור. האמת? כשהתחלנו לבנות זוגיות שנייה, של שני גרושים, לא ידעתי שהרבש"ץ עושה הכל מהכל, מדאגה לעניינים הצבאיים ועד לפינוי הזבל. גם בתקופות רגועות יחסית, אין לו רגע של שקט".
היא לא מתלוננת מפני ש"רמת המסירות שעופר מפגין כלפי המדינה בכלל והיישוב שלו בפרט לא נופלת מרמת המחויבות שלו כלפיי. אני גאה בו ותומכת בו במיליון אחוז, אבל מפריע לי שלא נותנים לו את הכלים. זה הדאיג אותי במיוחד בימים הראשונים של המלחמה, כשהוא היה לבד בשטח עם שניים־שלושה חברים מכיתת הכוננות ושמע בקשר על חדירות של המוני מחבלים. הייתי שם כשזה התחיל. למושב יבול לא חדרו, למזלנו, אבל ערן היה שם בלי ציוד, בלי אפוד קרמי, בלי קסדות ובלי יותר מדי נשקים, ובלי כיתות כוננות מלאה - כשמחוץ למושב עשרות מחבלים. עד היום, אחרי יותר מחודש של לחימה, עוד אין להם אפודים קרמיים. למה? הרי במו עינינו ראינו מה כיתות כוננות עם 15־20 חברים הצליחו לעשות. בלעדיהן, האסון היה הרבה יותר גדול.
"כולנו מקריבות", היא מדברת בשם אחיותיה לצרה, "זה טבעי שאדם מקריב משהו למען הפרטנר הזוגי שלו, אבל אם לא נדאג להם זה יעלה לנו בחיי אדם. תנו להם את הכלים לבצע את תפקידם בצורה בטוחה".
גם היא מדברת על הנקודה הכאובה: המשכורת. "פחות מעשרת אלפים שקל נטו, על עבודה בכל ימות השבוע, בכל שעות היממה, מבלי לצאת מהיישוב, כך שלרבש"ץ אין אפשרות לקחת עבודה נוספת לצורך פרנסת המשפחה".
"המשכורת המהממת", אומרת הילה בעוקצנות, "נובעת מהעובדה שלכל רבש"ץ יש שלושה־ארבעה מעסיקים. הרבש"צים משתתפים בהערכות מצב צבאיות, ברמה חטיבתית או אוגדתית, אבל יש גם הערכות מצב במועצות המקומיות. המשכורת של הרבש"ץ יוצאת מהתקציב של משרד הביטחון ומועברת למועצה האזורית או המקומית שמעבירה אותה ליישוב, וממנו היא מגיעה לרבש"ץ".
"וחלק לא מבוטל מהכסף הולך לאיבוד בדרך", רומי מוסיפה. "מה שמשרד הביטחון מעביר זה לא מה שנכנס לכיס. בעלי לעתיד מרוויח 7,600 שקל נטו לחודש, משכורת גלובלית, בלי שעות נוספות, בלי תוספת על שבתות וחגים, וכשמחלקים את המשכורת לימי העבודה זה יוצא פחות משכר מינימום לשעה".
"אין עוד חוזה כזה במדינת ישראל", מתלהטת הילה. "בשום מקום בעולם אין חוזה על עבודה של 24/7 ללא חופשה אם אין לך סגן, כמו במקרה של בעלי שחייב להיות זמין תמיד. אם קרה משהו ביישוב שלך בשעה שיצאת לעבודה השנייה יהיה לך שימוע מטעם היישוב, המועצה והצבא, שלכל אחד מהם יש סמכות לפטר אותך כאן ועכשיו. בהיעדר גב אחד ואחיד, לפעמים יש התנגשויות וניגוד אינטרסים בין המעסיקים השונים. לדוגמה, המועצה בונה בית ספר ורוצה להשלים את הפרויקט בהקדם האפשרי כי הבטיחה זאת לבוחרים, אבל הצבא עוד לא מאשר הכנסת פועלים ערבים. ומי עומד באמצע? הרבש"ץ. ממי הוא אמור לקבל פקודה? מהמועצה או מהצבא? ובואו לא נתכחש לאמת. יש יישובים שאחת לשלושה חודשים החליפו רבש"ץ משיקולים לא ענייניים. כשיש גב אחד, אין מקום לחשבונות אישיים".
"כל יישוב מקבל ממשרד הביטחון הקצאה לאפודים, לקסדות ולרכבים", אומרת יעל. "אם משרד הביטחון לוקח אחריות על מכוניות, למה הוא לא לוקח אחריות על הרבש"צים שברגע האמת משאירים את האישה והילדים ויוצאים לחזית? למה אנחנו צריכות להילחם עבורם? איך ייתכן שזה לא מעניינו של אף שר ואף חבר כנסת? אני מרגישה שהמדינה השאירה את בעלי יתום בשטח, להתמודד לבד עם המציאות ההזויה שאין לדעת מתי היא תיגמר".
לירון: "אנחנו דורשות שהרבש"צים יועסקו באופן ישיר דרך משרד הביטחון או המשרד לביטחון לאומי ויקבלו תנאים מלאים של עובד משרד ממשלתי".
רומי, כנציגת העוטף, מעלה לשולחן עוול נוסף. "אחוז המשרה של הרבש"ץ נקבע על פי המרחק שלו מהגדר,אפס עד ארבעה ק"מ זה משרה מלאה, ארבעה עד שבעה ק"מ זה חצי משרה. מה הלו"ז של רבש"ץ בחצי משרה? אם יש חדירה אחרי חצות הוא ימשיך לישון? זה נשמע כמו בדיחה".
"ואני מקווה שבפגישתנו הבאה נספר רק על המשימות המוזרות שנופלות על כל רבש"ץ", מסכמת הילה. "הוא גם לוכד נחשים ומחזיר פרות. פעם, איש דתי צילצל לבעלי בשבת והודיע לו שהילדה נעלמה. הפכו את כל הבית והיא לא נמצאה. אחרי שבעלי הפך את כל היישוב מצאו אותה בריאה ושלמה מאחורי ערימה של כביסה. היא נרדמה בכיף. זה לא נס?"
