זו כבר לא הסלמה ושלא יספרו לכם אחרת, זו מלחמה של ממש ועל צה"ל להכריע אותה ולהשמיד את הסכנה מעל ראשינו מלבנון. שני נאומים נישאו עבור אזרחי ישראל ולבנון בשבת האחרונה, שניהם הותירו אותנו בצפון מודאגים. מלבד איומים הדדיים והצהרות על הפגיעה הקשה שיסבו האחד לשני, לא נאמר בהם דבר בכל הקשור לעתיד הגזרה הצפונית. שר הביטחון יואב גלנט הזהיר את חזבאללה שלא לפתוח במלחמה מול ישראל ואיים כי נפגיז בביירות, ומנגד מנהיג ארגון הטרור הלבנוני־איראני חסן נסראללה הזהיר את הישראלים מפני תוצאות מתקפה דומה. כל אחד מהצדדים מצהיר לכאורה שהוא לא מעוניין במלחמה, אך זו כבר נפתחה, והסבלנות שלנו בצפון מאיימת לפקוע. אנחנו עלולים עוד להאמין שהאירוע הזה יסתיים בלי הכרעה - ולא נסכים לכך.
ב־37 הימים האחרונים החיים שלנו השתנו. עשרות אלפים מתושבי הגליל התפנו מבתיהם, חלק בהנחיית צה"ל וחלק מתוך אחריות אישית ובהנחיית ראשי היישובים, והותירו אחריהם בתים ללא חדרי ביטחון ויישובים בהם הושבתו מערכות החינוך והמסחר. המדינה לא דואגת לרבים משכנינו בגליל ועליהם לשרוד הרחק מביתם את השבועות והחודשים הקרובים, עד יעבור זעם. אף אחד לא היה צריך לדחוק בנו לצאת, מול מראות תצוגת התכלית החייתית שהפגינו חמאס בדרום, התואמת לזו שבחזבאללה מבטיחים לנו כבר שנים. בצבא משכנעים את הדרג המדיני למקד את המלחמה כעת ברצועת עזה ומבטיחים כי יתפנו בסוף גם לצפון, ונראה שגם בדרג המדיני לא ששים אלי קרב, אבל שעון החול הולך ואוזל. נדמה כי מטחי הגשם הראשונים בגליל, המעורבים במטחי אש קטלנית, יותירו אחריהם בוץ אשר ירפה את ידי הדרג המדיני והצבאי לפעול בנחישות. הם ימשיכו לברוח מפני מלחמה, כפי שנמנעו ממנה עת הפרו בחזבאללה את הסכמי הפסקת האש שכפה עליהם האו"ם, משלהי שנת 2006 ועד כה, ואף אחד לא יכול לומר שהופתע.
הנסיעה אל רבים מיישובי הרפאים בגבול לבנון, אלו שפונו ואלו שאינם, נעשית בכבישים אדומים החשופים לירי מונחה מלבנון של טילי קורנט וסאגרים. כל יציאה מהבית עם הילדים עבור אזרחים רבים מהווה איום מוות מפגיעת טיל מדויקת. כך בדיוק מצא את מותו אתמול עובד חברת החשמל שנסע ברכב אזרחי בציר החשוף לירי חזבאללה, וכך גם נהרג בשבוע שעבר מאיר מויאל ז"ל, נהג מיכלית המים מקריית־שמונה.
בצה"ל מציגים מקבץ הישגים יפה של סיכול עשרות מחבלים שמתייצבים לאורך הגבול מלבנון ומשגרים טילים לעבר כוחות צה"ל ואזרחים, אבל לא די בכך, כי את המעגל לעולם אי־אפשר יהיה לסגור הרמטית, עד שתתקבל החלטה אחת כבדה והרת גורל – להסיר את האיום ולהחזיר לנו את הביטחון. המחיר לכך יהיה כבד, זה ברור לנו, אבל המחיר בבריחה חוזרת מהגורל עלול להביא לסוף דומה לזה שנקלענו אליו מדרום ב־7 באוקטובר.
אי־אפשר להאמין כי גם כעת, במלחמה שמשתוללת בגבולות עזה, לבנון ובהמשך גם סוריה, אנחנו מוצאים את עצמנו מתחננים בפני המנהיגים הפוליטיים והצבאיים למנה של עוז ונחישות. "תנו לצה"ל לנצח", אנחנו מבקשים. לא נוכל להסכים ולקבל כל תוצאה אחרת מלבד הכרעה והבטחת שקט ביטחוני יציב.
שנים של המתנה למלחמה והישגים בדחייתה הביאו אותנו לשאננות ולזחיחות, וכעת אנחנו צריכים להתעורר ולקדם פני מלחמה – ליזום במקום להגיב. מדינת ישראל הגדולה מסוגלת לזה, בני משפחותינו וחברינו שהתגייסו למערכה מוכנים לעמוד בזה, והאשראי שנתנו לכם מוגבל בזמן. נדמה כי כולם רק מחכים לפקודה שתפעיל את הכוחות המשולבים הדרוכים להסתער ולהשיב את הכבוד, את החיים ואת העתיד שלנו, מול מדינות ערב שבוחנות את כוחותינו ומצפות לגלות את חולשתנו. זה הזמן ל־ "2,3 ש־גר".
