"סליי", נטפליקס
אפשר לראות בדוקו "סליי" עוד סרט שמבקש להתחנף לכוכב שלו, אבל הוא בעצם קרב על המורשת. סילבסטר סטאלון רוצה להיזכר כיוצר קולנוע מוערך, לא כשחקן קולנוע מוגבל עם המון שרירים, גם לא כרוקי או רמבו. מבחינתו הוא הרבה יותר גדול מזה.
סרט הדוקו על אודותיו גייס את קוונטין טרנטינו ואת מבקר הקולנוע ווסלי מוריס מ"הניו יורק טיימס" כדי לשכנע את הצופים שרוקי זה לא רק סיפור על מתאגרף שקם ונופל, אלא בכלל סיפור אהבה. זה מעניין, כי היום אף אחד כבר לא מזלזל בסטאלון היוצר כמו פעם, אך הוא מרגיש צורך באישור חיצוני. בגיל 77 הוא לא מככב בשוברי קופות, וזה כנראה זמן טוב לקבל ליטוף לאגו מנטפליקס.
אף על פי שסיפור חייו של סטאלון מוכר וידוע, בזכות הכישרון שלו הוא יכול להחזיק סרט שלם שלא מחדש דבר למי שקרא את הערך שלו בוויקיפדיה. סטאלון מספר בפתיחות על הילדות הלא־פשוטה, היחסים העצובים עם אביו שלא הראה לו אהבה, והדחיות האינסופיות שקיבל ממפיקים ומבמאים עד שהחליט לכתוב את "רוקי". וגם אז, המפיקים רצו מישהו אחר בתפקיד הראשי. סטאלון התעקש ללכת עם פרויקט חייו עד הסוף – והצליח בענק. קשה למצוא מישהו שלא מכיר את הסיפור על רוקי, אבל הוא מעניין ומעורר השראה גם כששומעים אותו בפעם האלף. אי־אפשר לקחת מסטאלון את הכישרון לספר סיפורים, גם אם זה סיפור שכל ילד מכיר.
למרות שהקריירה שלו כוללת עליות וירידות ולא כל סרט שכתב מלא "דיאלוגים טבעיים", כמו שהחמיא לו טרנטינו, הסרט "סליי" בוחר שלא להתעכב על השנים הקשות. מי שיצפה בו עלול לחשוב שמאז "רוקי" לא היו לסטאלון נפילות בקריירה, וכל סרט בכיכובו שבר קופות וזכה באוסקר.
לא קשה למצוא פלופים בפילמוגרפיה העשירה של הכוכב, אבל הסרט "סליי" לא בא לבאס. הוא לא ישאל אותו על הסרטים ההזויים שעשה גם בשיא ההצלחה (ולא חסרים כאלה), ואפילו הטרגדיה הגדולה – מותו של בנו סייג' בגיל 36 בלבד – זוכה לאזכור קצר ונטול רגש. סטאלון, כך נראה, הרבה יותר להוט לדבר על סצינות מסרטיו הגדולים, גם כאלה שלא זכורות באופן מיוחד.
הוא חוזר שוב ושוב על החשיבות של התא המשפחתי, אבל הסרט לא באמת נוגע בטרגדיה של בנו. "אני מעדיף תקוות וחלומות, ולא סופים עצובים", הוא אומר בסיום. האם בשביל תובנה כל כך שחוקה שווה להשקיע ולראות סרט של 96 דקות? למזלו של סטאלון, התשובה היא כן. למרות שבניגוד לרוקי בלבואה, אין כאן נוק־אאוט מהדהד. מקסימום ניצחון בנקודות.
