הפחד האמיתי הוא שלא נשתנה. שאחרי כל הכאב, הצער, ההפתעה והיהירות, לא נעבור תהליך ולא נעשה תיקון. הרי רק לפני רגע ציינו 50 שנה למלחמת יום כיפור עם הכאה על חטא. אבל לא באמת הצלחנו לעשות תיקון. כמו אדם שהחלים מסרטן וחוזר לעשן ולאכול גרוע, מקבלים את אותן תוצאות בבדיקות הדם ומסרבים להשתנות.
העם שלנו עבר הרבה פרקים כואבים, אבל האם ידע לתקן מתוך אותו פרק כואב? האם נצליח בשלב הריפוי? או שכל אחד נותר מבוצר בעמדתו, שולח את אותם טקסטים מלאי ארס? במציאות שלי כולם עושים מאמץ עילאי, אבל במציאות הדיגיטלית ברשתות נדמה כאילו הכל חזר לסורו. כאילו אין 239 ישראלים חטופים בעזה. כאילו חיילינו לא נמצאים בגזרות השונות, בין הכוונות של אויבינו.
אני מקבלת תגובות כמו "האמת היא סובייקטיבית". האם האמת יכולה בכלל להיות נתונה לפרשנות? אולי בגלל זה רק כשמגיעים למוות עצמו קם קול צעקה גדולה, כי המוות הוא סופי. אי־אפשר לשנות אותו. מול האמת שבמוות כולנו מרכינים ראש, אבל מול האמת החיה אנחנו אוהבים להתפלפל ולהתחמק, כאילו המציאות שאנחנו רואים נכוחה לא באמת קיימת.
בתחקיר על התצפיתניות (ב"זמן אמת", כאן 11) הן מדברות בדיוק על מה שקרה, על האימונים, על הכלים הכבדים, ואנחנו מסרבים לשמוע או לראות ופוטרים את עצמנו במילים כמו "טכנולוגיה". אנחנו חושבים שאנחנו הכי גיבורים והכי יכולים, ומסרבים להכיר במציאות שבה בלי תמיכת העולם לא נוכל לעשות כרצוננו. לא מסוגלים לשמור על הפה ופולטים פנטזיות מסוכנות לכל עבר. האמירות הללו מהודהדות לעולם במיליוני צפיות, ואנחנו משיגים את ההפך.
אני קוראת תיאוריות קונספירציה מטורפות ומפחידות, נדהמת מהיכולת להשקיע זמן כה רב במידע כוזב בעברית במקום לגייס את הכוח בהפצת האמת המחרידה לעולם כולו. אנשים מתנהגים כאילו נחזור לחיים הקודמים שלנו, וזה טבעי, כי בזמן כאב אנחנו נאחזים במוכר וברגיל.
זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה וישבתי שבעה על אבא שלי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והכרחתי אנשים לראות את הבגדים בארון שלי. היום אני מבינה שזה נבע מחוסר יכולת להיות במציאות עצמה, שהייתה קשה מדי להכלה. אנחנו חווים כעת טראומה קולקטיבית. אני מוצאת את עצמי מתקשה לברך אנשים ב"בוקר טוב", כי כמה טוב יכול להיות הבוקר?
חלה עלינו החובה לשינוי הרגלים. הרגלי החפיף, ה"יהיה בסדר", השמור לי ואשמור לך, העדפת הנוח על פני האומץ להתפתחות. בהתפתחות יש כאב, כי היא מאלצת אותנו להיפרד מהקיים. אבל אם לא נדע להתפתח לטובה, אם לא נוציא מתוכנו את גרורות השנאה והשקרים, לא נוכל להחלים. השקר אינו חלק מהאחדות, וכמו בניתוח כירורגי עלינו להוציא מתוכנו את כל מי שדבריו דברי שקר. זה לא מפלג. זה מרפא.
